בקהילה מציגים טוב ורע: כך דרעי ‘עומד למשפט’ ומיד זוכה בשבחים

1.

שלושה סיפורים מרתקים צדו את עיני השבוע בעיתון בקהילה.

האחד – שיחה של הגרנ”צ פינקל זצ”ל עם יבדלחט”א הגראי”ל שטיינמן, “פעם”, כשמצב הישיבה “היה מאד קשה, והוא שאל אם לנסוע לחוץ לארץ. כאב לו שהאברכים לא קיבלו את הכסף שלהם כבר כמה חודשים, אבל מצד שני, היה באפס כוח.

שאל אותו מרן הגראי”ל שטיינמן: ‘יש לך כוח לנסיעה הזו?’

לא, השיב לו הגר”נ.

אמר לו הראש-ישיבה: ‘אם אין לך כח אז אתה פטור מלנסוע’…

‘כוח אין לי, אבל אני יכול לנסוע בלי כוח’, הייתה התשובה”.

את הסיפור מספר הבן, ומצטט הסופר צבי יעקובזון.

הסיפור השני מוגש במדורו של אברהם דוב גרינבוים, מפי מנכ”ל המקומות הקדושים, יוסי שוינגר.

היה זה כאשר סר יצחק רבין המנוח “אל סלע המחלוקת שבבית לחם. ברכבים משוריינים…מלווה בכוחות הביטחון”.

את פניו קיבל הנוטר, מי שהמפתחות היו בידיו, הרב חיים ועקנין ז”ל, האחראי מטעם המשרד לשירותי דת על קבר רחל במשך למעלה מחצי יובל שנים.

ועקנין פנה לרבין ואמר לו כך:

“דע לך ידידי…כאן קבורה אמא רחל. מי שמתחיל עם אמא שלי, לא מסיים טוב. אם קבר רחל ייפגע…גם אתה תיפגע. לא ממני, חלילה. אמא תנקום בך”.

מצמרר.

2.

יתכן שמדובר בחשד שווא, אבל זה הרושם שעשו שתי כפולות העמודים בהם התייחס ‘בקהילה’ למתווה הגז של שר הכלכלה הפורש אריה דרעי.

תחילתם, בכפולת עמודים תחת הכותרת ‘שומר החותם’ – מאת יעקב ריבלין (טור מבריק!), המשכם בכפולת עמודים נוספת של נטע זילבר – תחת הכותרת ‘ברקס הכלכלה’ – וגם הם, על שר הכלכלה הפורש, אריה דרעי. ובאותו נושא ממש.

בכפולת העקיצות של ריבלין הוא מגולל משפט, מדומה, שיערוך השופט זולברג לשותפים להעברת מתווה הגז. דרעי יעיד, בין כל השאר.

השופט מצליף בו ונותן לו להבין שברור לבית המשפט כי היה שותף מלא להעברת מתווה הגז, וכי עזיבתו את משרד הכלכלה הייתה כסות עיניים. “מה גם שלדעתך המתווה היה טוב… אני מחזיק לפניי תמלול של ראיון… אתה אומר שם שהכנסת בו שינויים לטובת הציבור והוא הפך לטוב יותר”.

או משפט כמו “מאז הקמת הממשלה ועד לחתימתי על מתווה הגז, הבהיר לי מר דרעי שהוא תומך עקרונית במתווה הגז בכפוף למספר התניות”, כציטוט השופט מפי ראש הממשלה.

“אתה בעצם אומר שהעדפת את טובת המפלגה על פני המדינה”, דברי השופט, ששב ומצא סתירות בעדויות: “אני מבקש לסכם את הדברים ששמענו ממך במהלך היום. מתווה הגז היה טוב כדי שתצביע עבורו בכנסת ובממשלה, אך לא מספיק שתחתום עליו. לא חתמת עליו כי חששת מפגיעה בתדמיתך כמנהיג השקופים… הייתי אומר מר דרעי, ובזהירות המתבקשת קודם להסקת המסקנות, שזו התמונה הפחות ברורה שהוצגה כאן במהלך דיוני הוועדה, ואתה המוזמן השמיני…”

אלא שלעומת הכפולה של ריבלין, בכפולת העמודים הבאה רבו השבחים, עד כי נדמה שדובר המפלגה כתב אותם (בעצם, מה פתאום. יש לכתב שם: נטע זילבר):

“בסביבתו של דרעי מכחישים את הטיעונים התקשורתיים על כך שדרעי רוצה לעזוב את המשרד בגלל טענות על אי-רלוונטיות של תחומי המשרד לציבור ששלח אותו לכנסת.

“המקורבים מונים שורה של הישגים שונים במשרד הכלכלה, בתוך תקופה קצרה של כהונה חצי שנה, ביניהם (נדלג על הפירוט, המובא בכתבה עצמה)”…

“בכירים בממשלה אומרים כי נס שדרעי נותר שר במשרד הנגב והגליל והוא שותף לדיוני הקבינט. ‘היכולת של דרעי לנתח מהלכים בפרספקטיבה רחבה במהלך דיוני הקבינט, היא דבר מבורך לממשלה ולאזרחי המדינה…”

וכך הלאה, וכך הלאה.

ניחוש שלי?

מאחר והעיתון נוהג לשמור על יחסים טובים עם השר (שלא הולך לשום מקום), קצת צרמו לעורך העקיצות כלפי דרעי בטור הפוליטי, והריכוך הגיע בדמות בצרור שבחים בכפולת העמודים הבאה.

כאמור, מדובר בחשד בלבד.

3.

בתואר הידיעה ‘המזעזעת ביותר’ זוכה השבוע יום ליום, על ידיעה המלווה במכתב של אם בוכיה: “תשע בנות מאלעד נשארו בבית: זה פשע בלתי נסלח”.

להזכיר: מאחורי כל אחת מתשע הילדות יש לב דומע, נשמה מרוסקת ומשפחה בוכיה.

בלי שום חשש העז העיתון לומר בקול את מה שנמנעה התקשורת החרדית (ברובה הגדול, לצערנו) לומר/לכתוב: “אין לי ציפיות מהרשות המקומית שנקראת ‘אלעד’, היא שותפה לדבר עבירה. היא מובילה את המאבק הזה של המוסדות בהורים ובתלמידות הספרדיות.

“יש בכך שיתוף פעולה נואל של העירייה עם מוסדות החינוך המפלים. אולי בעיריית אלעד מרגישים שיש להם את האפשרות להסתתר מאחורי הגב הרחב, תרתי משמע, של סגן שר החינוך. יש ניצול לרעה של מעמדו, אולי שיצהיר לפחות שהוא לא נוגע ולא מתעסק בענייני אלעד בכלל, זה נראה חלמאות, חידלון”.

רמז ניתן גם במשפחה, כאשר בכותרת צוטט ח”כ מרגי: “ראש העיר ישראל פרוש מוביל את האפליה הפושעת באלעד”, אבל לא הייתה שם הרחבה כמו שהייתה ביום ליום.

מעל לכל, הופיע ביום ליום מכתבה של אחת האמהות, שכתבה בדם ליבה, איך גילו על עצמם ובשרם ש”האמת נעדרת”, וכיצד הכל מסתובב “סביב פוליטיקה לא נקיה והסכמים ‘מתחת לשולחן’. אין ספק שבבחירות הבאות נדע לבחור באחד והיחיד שיוכל לעזור וכבר עכשיו אנו בוחרים רק בו – בורא עולם, ותו לא”.

במקום בו עיתונות חרדית חוששת להרים את תפוח האדמה הלוהט והרקוב, טוב שיש יום ליום.

4.

אין ספק שהטור שעורר השבוע את הרעש הגדול ביותר היה זה של אריה ארליך במשפחה, תחת הכתרת ‘היהודי הנצחי’.

את הטור בחר ארליך לפתוח באותיות ערביות, כשהוא מסביר:

“לא להיבהל – שום פורץ מחשבים אסלאמי עדיין לא השתלט על מחשבי מערכת העיתון. הטקסט הזר שפותח את הטור אינו תוצאה של פעולת זדון, אף לא תולדה של טעות דפוס…אתם מחזיקים בידיכם את עיתון ‘משפחה שיוצא לאור בעברית..זוהי בסך הכל פנייה לבני הדודים החיים על חרבם, מתוך הנחה…שהמגזין יתגלגל לעיניו של בעל השפעה ערבי כלשהו”.

להלן התרגום:

“אנו הציבור החרדי אין לנו שום עניין בעלייה להר הבית בזמן הזה. אנחנו מתנגדים לכך בתוקף…לפיכך לעולם לא תראו חרדים שמטפסים בהר, למעט משפחה אחת, בודדת…אז אנא, הפסיקו לרצוח אותנו”.

לא אחזור כאן על הביקורת שהוטחה –  ובאופן קשה – על בעל הטור, מאז פורסמו הדברים. וכי נכון לקרוא לערבים להבדיל בין דם לדם? וכי אינם שונאים את כולנו, העם היהודי, כאחד – חילונים, דתיים, חרדים?

דווקא משום שהכתב עבר מסכת משפדת לא פשוטה, אין טעם להרחיב בזאת גם כאן.

רק הבאתי.

5.

על רקע הסערה היו שפנו לעורך הראשי, הרב משה גרילק, בטענה: היתכן שכבודו לא שם לב לקטע בערבית?

במוצ”ש קראתי פוסט שנכתב על ידי אחינו, חיים גרילק, וזו לשונו:

“על רקע סערת ‘משפחה’ ביקשתי מדודי, ר’ משה גרילק, שיבהיר לי סוף סוף את מהות תפקידו של ‘עורך אחראי’ בו הוא משמש כבוד במערכת העיתון מזה כעשר שנים. וכמו שרק דוד משה יודע, הוא השיב: ‘לעומת חיים ויצמן הנשיא הראשן שאמר שממחטה הוא הדבר היחידי שמותר לו לדחוף בו את אפו, אני כעורך אחראי כבר עשר שנים אפילו לא מתעטש'”…

הלו, אתם שם במשפחה, אולי הגיע הזמן לתת לרב גרילק להתעטש קצת? בכל מקרה, לטובת העיתון, דרוש מבוגר אחראי…

6.

“תחילה היה דיבור שיחזור למשרד הפנים שבמשך שנים היה מושא חלומותיו”, מתאר שמעון ברייטקוף בטורו במשפחה את הנטישה של אריה דרעי את משרד הכלכלה.

“אבל אז התבררו שני דברים: לשר הנוכחי סילבן שלום אין שום כוונה לפנות את הכסא שלו לטובת שר הכלכלה, אבל בעיקר התברר שהמשרד הזה כבר לא כל כך אטרקטיבי. מנהל התכנון כבר לא שם”.

אז זהו, שכלל לא עלתה על הפרק האפשרות לחזרה למשרד הפנים, ולכן איש לא שאל את סילבן שלום לדעתו. וגם – כי ידוע היה לכל, כבר מעת הרכבת הממשלה, שהמשרד לא אטרקטיבי ושמנהל התכנון לא שם.

הפיסקה הזו רלוונטית כמעט כמו זו שמתארת את ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמי שמנסח בעצמו את ההודעות לעיתונות (טורו של יוסי אליטוב). אז נכון שיש דובר, בועז סטמבלר שמו (שלא הוזכר, משום מה, כלל בטור), אבל בשביל הסיפור הפיקנטי, תמיד נחמד לתאר את ראש הממשלה כמי שמחזיק בידו את העט ומשרבט ידיעות.

לא היה לא נברא. אבל למה להמעיט בערכה של פיסקה מרתקת בטור.

7.

 שלוש כתבות, לא פחות, היו לה השבוע, לט’ כץ ביתד נאמן. בשער העיתון הומר שמה בכתבה אחת (“לזה אתם קוראים סופה?”) לח’ אזרחי. מן הסתם, החליט העורך, כדרכם של עורכים, כי אין להגזים במספר הכתבות המיוחסות לכתב אחד.

ואיך, בכל זאת, יודעת אני שט’ כץ כתבה גם את הכתבה הזו?

אז זהו, שבכותרת המשנה, שכח העורך לעדכן את “וט’ כץ עם כמה מהמובחרים שבהם”…