איפה הייתי כשרצחו את רבין? בסרט אימה

השבוע ציינו 20 שנה להירצחו של רה”מ, יצחק רבין ז”ל. מחר, שבת, ניפגש בכיכר, כמדי שנה. יבוא גם הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, כמו אז לפני 20 שנה.

הזמן חולף במהירות, אבל הזכרונות אינם מתכהים. אך בעיקר משמעותו של הרצח מתלבנת משנה לשנה. המסע הגדול לפיוס בין ישראל לבין הפלסטינים נעצר. מי כמו הימים האלה, רוויי טרור, יכול לספר את הסיפור של השלום שלא הושג.

ביום הזכרון עצמו עלינו לקברם של יצחק ולאה ואחר כך התכנסה מליאת הכנסת. גם שם קשה היה לכסות על התהום העמוקה שנפערה בין הימין לבין השמאל מאז הרצח. נאומו התקיף של יו”ר המפלגה, יצחק הרצוג, התקבל בקריאות מחאה בלתי מקובלות מספסלי הקואליציה. לא רק פיוס בינינו לבין הפלסטינים אין אלא גם פיוס בינינו לבין עצמנו.

“היינו בסרט. מוצאי שבת בירושלים, מה כבר אפשר לעשות? הלכנו לסרט, רבקה ואני. בית הקולנוע הזה כבר אינו קיים, כמדומני, כמו עוד הרבה דברים. סמלי. באמצע התחיל הביפר לרטוט. עוד היו אז ביפרים, שוב ושוב ושוב. משהו לא טוב, אמרתי לעצמי. הייתי אז יו׳״ר חברת החדשות של ערוץ 2 ומנכ״ל הרשות השניה, אבל בעיקר, נשארתי עיתונאי. אי אפשר לקחת את זה ממני.

יצאתי ללובי של הקולנוע וקראתי. התנקשות בחיי ראש הממשלה. נפצע. בית חולים. נכנסתי חזרה לקולנוע ומשכתי את רבקה. זהו, אמרתי, כבר אין סרט. עכשיו המציאות. רצתי לאולפני הבירה, משם שידרנו חדשות והצטרפתי לחבורה הנמרצת ומוכת ההלם של חדשות 2. שלום קיטל ניהל את השידור.

לקחתי דקה אישית אחת לעצמי. בשבילי רבין היה לא רק ראש ממשלה, אלא גם בוס מיוחד. שימשתי כיועץ התקשורת שלו כשחזר למשרד הבטחון  ב-1984 והחליף את משה ארנס. זו היתה חויה מיוחדת, מקצועית ואישית. הכרתי אותו, את הפעילים הנאמנים שסביבו והכרתי היטב את המשפחה, לדורותיה. הכל צף ועלה תוך כדי השידור הנמשך והולך.

החדשות הגיעו בהדרגה. עצובות. התקשרתי למוטי קירשנבאום, מנכ״ל רשות השידור. גם הוא כבר הוא לא עימנו.

הצעתי מדורת שבט גדולה, איחוד בין ערוץ 1 וערוץ 2. הוא סרב. כל אחד בדרכו, אמר. איחדנו בכל זאת את קשת, רשת ואלעד לגוף משדר אחד. השדרנים, מגישי התכניות וצוותי ההפקה התאחדו. זאת היתה מדורת השבט של ישראל, סביבה התכנס מרבית הציבור באותו לילה ואילך כדי לחלוק את הכאב, הצער, התדהמה והחלום שנשבר.