שנת תשפ”ו.
ניידות משטרת ניו יורק הקיפו את המבנה בנשקים דרוכים, והמפקד קרא במגאפון אל עבר המתבצר בבית להיכנע.
איציקל שמע את הקריאות, הניח את הסכין נוטפת הדם על הרצפה, ויצא כשחיוך גדול מרוח על פניו, ידיו מורמות. הכוחות השכיבו אותו מיד ואזקו את ידיו, כשלמול תקתוקי מצלמות הצלמים הוא הובל למעצר.
“נער יהודי חסידי שחט עם סכין קצבים…” נפוצה הידיעה למחרת בעיתוני כל העולם.
רק איציק המתין כבר לסוללת עורכי הדין שיקבל, ולברכות מהאדמו”ר.
אבל אף אחד לא התעניין בו.
בשיחת הטלפון היחידה שהורשה לבצע, הוא רק שמע את הבכי הנורא של אביו.
“רוצח!” קרא לו.
איציק לא הבין מה השתבש.
“מי רוצח?? אתה יודע למה עשיתי לו את זה, הוא חסם לי את החניה ליד השטיבל”.
אבא שלו התעצבן עוד יותר.
איציק התרעם: “ומה שרבי שאול עשה לפני בערך 15 שנה וכולם כיבדו אותו והביאו לו שידוך מכובד ודאגו לו?”
שתיקה השתררה, עד שהצעקות שבו: “אתה משווה? אז זה היה כבוד החסידות והרבי, מה זה קשור למה שאתה עשית? פושע!”
הנער סירב להבין את ההבדל ושב לתאו, כשהוא נזכר ברגעים ההם, לפני 10 שנים, כשכל-כך רצה להיות כמו הבחור הכי חשוב בחסידות, זה שהצית את החסיד הסורר וכמעט הרג אותו. הוא אפילו ניסה לזמזם שיר שהולחן ברגשי קודש לרגל יום השנה לשחרורו על המילים “היכה שאול”.
אלו היו רגעים שבהם פתאום היה לו לאן לשאוף. חסיד רגיל, גם אם יהיה ירא שמיים ולמדן, הרי לא יקבל לעולם כבוד כזה: כל החסידים יעמדו וירקדו ליד חדרו של הרבי בשמחה גדולה על ההצלה הניסית, ועל הבחור הצדיק שבחסדי שמיים שוחרר מכלא הגויים.
אז מה כדאי להיות – עובד ה’ או אדם אלים ששורף בתים ואנשים חצופים המורדים ברבי?
•
אי אפשר אפילו להסביר את תחושת הגועל והזוועה, מול צילומי הריקודים וצהלות השמחה עם שחרורו המוקדם של בחור, שבגיל צעיר מאוד מצא את עצמו בשורה אחת עם עבריינים, כאשר כמעט הביא למותו של חסיד, כאשר ביצע בו פיגוע ב’אשמת’ אי ציות לחסידות.
העזרה והדאגה לנער שחטא עוד מובנת.
אמנם עשב שוטה ומטורף, אך ניתן להבין כי לא זורקים ומפקירים אלא מעוניינים להוציאו מכלא מסוכן לחינוך מחדש במקום אחר, שם ייתן את הדין, תוך כדי שהקהילה מתנצלת ודואגת לפיצוי הגון לקורבן.
אבל מכאן ועד לתמיכה פומבית? לתפילות, ריקודים ושמחה וחגיגות עם שחרורו, כאילו מדובר במלאך שנתפס על דברי תורה על ידי רודפי ישראל, ולא על אדם שפל ששרף בית, ופצע יהודי בצורה נוראה שכמעט נסתיימה ברצח?
אפשר היה לדאוג למה שצריך, ובמקביל להוקיע אותו ציבורית בכל מקום, ללמד את כל בני החסידות כי באופן הזה – רק מחללים את כבוד החסידות והרבי.
והנה, במקום שכולם יתהלכו בפנים מושפלות ונבוכות מבושה, מעגלים מסתובבים בשירה וריקודים, עם פסוקי שירה והודאה, כאילו ה’ הוא זה שהתעלה והתהלל פה בזכות המעשה המתועב.
•
התוצאה: כרגע ישנם נערים בעלי שאיפות טובות, שיכלו להיות יהודים כשרים וטהורים, אבל הפכו כעת לעבריינים פוטנציאלים מסוכנים, כאלה שצריך לחשוש להיות בסביבתם.
מדובר במאות ואולי אלפי פצצות מתקתקות, שאין להם אפילו את היכולת המעוותת של המבוגרים לתרץ לעצמם את ההתנהגות הזו. הם רואים דבר אחד פשוט: מי מכובד על ידי ראשי החסידות ועל מה הוא מכובד.
המציאות הזו תחלחל ותחלחל ותהפוך לחלק מהם.
גרוע מכך: הם יסברו שבכך הם מקיימים תורה ומצוות. הרי גם הנער הזה עשה מעשה לא מתוך רצונו להיות עבריין, אלא כדי להגן על כבוד החסידות והרבי. למראה צהלות השמחה, אי אפשר שלא לחשוב שאולי לא סתם הוא חשב כך…
יתכן שאין עניין לכתוב על הנושא. זה הרי לא יועיל כלפי הרוקדים וחבריהם, שרק יראו בדברי רדיפה של רוע כלפי צדיקים.
אבל לעצמנו אנחנו צריכים להזכיר את הדבר הכי מובן מאליו: אם נחשפנו לצערנו למראות הללו, שלא יסדקו בנו דברים שהם טאבו. שלא נחשוב לרגע שמדובר במשהו שפוי אצל קיצונים. זה לא. בוודאי לא קשור להיותם חסידיים או אזרחי ארצות הברית.
יכול להיות שלא רק אדם אחד נשרף בשריפה הזו, אלא הרבה מאוד נשמות שהפכו למסוכנות.