אז למה באמת מאיר פרוש עדיין לא מפנה את מקומו ליעקב אשר • טור פוליטי

 1.

המקום המעניין ביותר ביום שני האחרון במשכן הכנסת, היה, ללא כל ספק, מזנון הח”כים. אם אתם מאותם אלו המתעניינים בגורלו של החוק הנורבגי, בכל הנוגע ליהדות התורה, הרי שהייתם חשים מרותקים.

מאחר וחל איסור לצלם במזנון, לא נוכל לגבות את דברינו בתמונות או בווידאו, ונסתפק רק בתיאורים.

ההתגודדות סביב החוק נסובה סביב שני שולחנות מרכזיים – סביב האחד ישב ח”כ יעקב אשר, מקבל קהל (עיתונאים) בקצב, ולצידו יועץ התקשורת שלו דודי זלץ.

מי שסיים את התדרוך בשולחן של ‘דגל’, פנה אל השולחן השני, בו ישבו יועץ התקשורת של סגן השר מאיר פרוש (עדיין גם ח”כ) כשלצידו הבן מבני-ברק, נוחי (עדיין ללא תפקיד מסודר) – וקיבל תדרוך גם שם.

קבלו תקציר: איש לא באמת יודע מי או מה תוקע את התקדמות המהלך לכדי ביצוע. הדעות – מגוונות. תלוי עם מי שוחחתם.

הנה אוסף מרשים של תיאוריות, אף לא אחת מהן נבדקה ואומתה. הקריאה על אחריות הקורא בלבד:

• מאיר פרוש מוכן להעניק את מקומו בכנסת ‘לשם שמים’, רק אימת הסיעה השלטת (אגודת ישראל) מרחף מעל לראשו. באשר על כן זה “לא כל כך פשוט”.

• ח”כ משה גפני הוא שמטרפד את התקדמות המהלכים – או משום שהוא לא ממש מפרגן לעמיתו יעקב אשר (להד”ם, יטענו בסביבת גפני), או משום שהוא סבור שאין פודים שבוי יתר על דמיו, וקצת הגזימו במחירים המוענקים למשפחת פרוש המורחבת עבור כיסא בכנסת.

• מחירים? לא שילמו כלום, לא ביקשו כלום. הענקת תפקיד הסמנכ”ל לאברהם שוורץ ברשת ‘החינוך העצמאי’ היא פירעון של חוב ישן, בן כשבע שנים, שהגיע הזמן לממשו. מה גם שלשוורץ לא הובטחה שליטה על תקנים, רק מינוי בתואר. ברור לכל שאליעזר סורוצקין הוא שישלוט על כל מהלכי החינוך העצמאי, בואכה מינויים וג’ובים.

• גפני (האיש שאמר השבוע לח”כ מנחם אליעזר מוזס: אני לא יכול להתרכז, כשאני רואה אותך אני נזכר במירון) לא מוכן להבטיח שסיעתו (שלושה ח”כים אחרי ביצוע המהלך) תעלה ותבוא בימי שני אל ישיבות הסיעה, יחד עם העמיתים מאגודת ישראל, לפיכך – אין סיכוי להעניק לו את הרחבת הסיעה.

• פרוש דומה לבוגר ישיבת חברון שנכנס למסלול השידוכים: הצעת שידוך עם דירת מיליון וחצי ממש לא נראית לו, באשר כבוד תורתו ראוי לדירת ארבעה מיליון, שקל לא פחות. סידרו לו המשך זכאות מבחינת משכורת פנסיה ושאר מיני תופינים אישיים, סידרו לו את הג’וב בחינוך העצמאי, הבטיחו לו בשו-שו את ביתר ואלעד גם לקדנציה הבאה (וזאת על אף הטענות הקיימות בכל אחת מהערים כלפי הקודקוד משלומי-אמונים) – מה עוד? עם סחטנות שכזו, ועם תיאבון כה בריא, אין שידוך.

• שילמו? שלומי אמונים הציגו תג מחיר? מישהו בכלל דיבר איתם? מישהו ישב לשולחן, דרש בנימוס, והבטיח אחדות השורות בתמורה (מינימום מתבקש)? נראה ש’דגל’ לא באמת רוצה את המהלך. אין הסבר אחר.

למען הסר ספק יודגש בזאת כי אף לא אחת מהנקודות האמורות לעיל נאמרת ו/או נאמרה על ידי אחד מהצדדים ו/או בא כוחה. הסעיפים נכתבו מכוח הדימיון היצירתי השורה על כל כותב, כאשר הוא מעלה על הכתב את טורו השבועי.

2.

ב’ישראל ביתנו’ בחרו שלא לקיים השבוע ישיבת סיעה.

 בסביבת היו”ר, ח”כ אביגדור ליברמן, חשים מתוסכלים. לטענתם, לשכת ראש הממשלה ניצלה אותם כדי להשמיע דרכם קולות: ‘הנה, הוא נכנס לקואליציה’.

ככל שזה תלוי בליברמן עצמו, לא היה שום מו”מ, אף אחד לא שוחח איתו על כניסה לקואליציה. אלא שמהצד השני, יש מי שמוכנים להישבע בנקיטת חפץ כי היו גם היו שיחות מו”מ, שהסתיימו ב’או משרד הביטחון – או כלום’. מילה שלהם, מול מילה שלו. לך תדע מה היה שם, אם בכלל.

מה שבטוח הוא שבפעם הבאה, רגע לפני שהוא יגיד ‘שלום’ למישהו שיכול לפרש את ברכתו כניהול מו”מ, הוא יחשוב פעמיים. כי הוא, לממשלה הזו, לא נכנס.

3.

טכנית, אפשר לנהל את הקואליציה גם בלי שחקנים נוספים. מעשית, זה ממש לא הולך קל.

מה גם שלשכת ראש הממשלה אינה מאוישת בתפקידים מרכזיים. צריך לזכור שרק בימים האחרונים ספגה הלשכה מהלומה לאחר שיועצת ראש הממשלה לענייני חקיקה וכנסת, פרח לרנר, הושעתה לארבעה חודשים על נציבות המדינה.

ברקע, הסלמה ביטחונית מתמשכת, ובכנסת – דיוני תקציב מרתוניים, שבסופם חייבת הממשלה להעביר תקציב במדינת ישראל.

מאחורי הקלעים, משמיעים גם הנציגים החרדיים קולות שמזכירים את קיומו של סעיף תיקון חוק הגיוס בהסכם הקואליציוני. ומי זוכר בכלל שהובטח להם תיקונו ‘תוך 5 חודשים’.

עוד נושא רגיש, סופר-רגיש – שהתקשורת החילונית תחבוט באמצעותו בממשלה, בהנאה מרובה.

אז נכון שהשבוע נשם נתניהו לרווחה, אולי בפעם הראשונה מאז הוקמה ממשלתו הרביעית, כשהצליח לגרור את יו”ר ש”ס אריה דרעי אל מחוץ לכתלי משרד הכלכלה. מה שאומר, שלחצי הטייקונים והעולם על מתווה הגז ישתתקו עת יועבר סעיף 52.

אבל מה כל זה שווה כשממשלה בת 61 חברים משמעותה שבכל בוקר יכול לקום השר התורן על צד שמאל ולהחליט שאינו רוצה לאשר סעיף כזה או אחר.

4.

אחת השאיפות הפוליטיות הגדולות של נתניהו היא לראות את מפלגת ‘כולנו’ של השר משה כחלון נבלעת בתוך הליכוד. יש שיאמרו, כבר ניסית פעם לבלוע מפלגה (ישראל ביתנו) והמהלך נכשל. מדוע לנסות שוב?

אלא שהמקרים אינם דומים.

אחרי הכול, משה כחלון הוא בשר מבשרה של תנועת הליכוד. הוא גדל על ערכיה. הוא נושם אותה. צריך לראות אותו מסתחבק עם פעילי שטח של הליכוד כדי להבין שהליכוד עדיין מקנן עמוק בתוך נשמתו.

השבוע השתתפתי בפגישה של תא הכתבים הפרלמנטריים עם שר האוצר. ניסיתי לפענח את חידתו. מדוע עשרה מנדטים החליטו להעניק לו את קולם, למרות שהוא, בעצם, איש ליכוד.

לטעמי, יש בו תכונות שנתניהו לא ממש הבחין בהן ו/או החשיבן מספיק. לא חשוב מה הוא אומר/מקריא, האיש משדר אמינות. משדר אכפתיות כלפי השכבות החלשות. הוא ודרעי יאמרו את אותו משפט? אצל כחלון זה ‘בא טבעי’, אצל דרעי הרבה פחות.

שניהם עברו קשיי ילדות דומים, הורי השניים התמודדו עם בעיות כלכליות לא פשוטות בעברם, ובכל זאת אצל כחלון נשמעת הדאגה לגורל החלש והמסכן מוטבעת בדמו, אצל דרעי כמי שהיטשטשה עם השנים. למרות ששניהם מסודרים היום היטב מהבחינה הכלכלית.

תכונות האופי שלו הופכות אותו לאדם נעים, חברותי. הוא מסרב להיגרר לפינות אפלות של קטילת הזולת.

כשנשאל על הלוליינות הפוליטית של אריה דרעי, כפי שבאה לידי ביטוי במתווה הגז, הוא משיב, בלי היסוס: “השיחה הזו היא על כחלון…” וכן, מתחמק.

כשמנסים לשלוף ממנו מילת ביקורת על ההתנהלות של נתניהו מול גל הטרור,הוא אומר דוגרי: “תקשיבו, אני איש המחנה הלאומי, אני ליכודניק, לא שיניתי את עמדותי, מלבד בנושאים החברתיים”.

הוא אפילו מוכן לספר לחברים שהוא “לא מופיע בשבת”, וכשנשאל על יחסיו עם נגידת בנק ישראל, ענה: “תשמעו, אני לא רב עם אף אחד”.

תודו שזה קצת נדיר בנוף הפוליטי.

5.

“הוא התחמק בנושא הגז”, אמרה לי אחת המשתתפות רגע לאחר שיצאנו מחדר סיעת ‘כולנו’.

האמת, היא צודקת. כשניסו לשאול אותו על הימנעותו, השיב כי הוא מנוע מלעסוק בגז, וכי “כבר שילמתי על כך מחיר ציבורי, כבר מרחתם את גופי בזפת וגלגלתם מחיפה ועד ירושלים”.

ולא, זו אינה תשובה.

מצד שני, וכי מישהו מבין עד הסוף מה עובר בראשם של השחקנים הראשיים במתווה הגז?

מישהו יכול לשטוח בפני נימוקים מדויקים, רציונליים ועקביים לסיבה שדרעי התעקש, גם במחיר איבוד משרד הכלכלה, שלא לחתום על סעיף 52? (הנימוק הרשמי: הוא לא רוצה להיות הראשון שישתמש בסעיף. הנימוק הזה, אפעס, לא ממש מצלצל הגיוני ומספק).

מישהו יודע לפרט, עד הסוף ולא במילים כלליות של ‘לחץ עולמי’ או ‘הפסד כלכלי’, מה הוביל ללחץ של ראש הממשלה, עד שטרח להזמין את דרעי (עליו זעם באותם ימים, בשל סירובו לחתום על סעיף 52) לשתי ארוחות ערב בביתו, מלווה ברעייתו?

עד היום, לא ברור (עד הסוף ובצורה נחרצת) מה הוביל את אריק שרון לבצע את ההתנתקות, וזה במרחק של יותר מעשר שנים. יתכן, שגם בעוד עשר שנים לא יתפזר ענן הגז עד תומו ולא נבין עד הסוף את עלילותיו.