צלמי ‘פלאש 90’ נחשפים: מה היא ה-‘תמונה’ שלהם מגל הטרור?

הם מגיעים ראשונים לכל זירת אירוע, לפעמים גם קודם כוחות ההצלה והביטחון, נעים במהירות,ומביאים אל העיתונים, והישר אל מסכי המחשב שלכם את התמונות העדכניות והאקטואליות ביותר: הכירו את צלמי הסוכנות הישראלית לתיעוד חדשותי: פלאש 90.

יונתן זינדל, בן 30, עובד בתחום הצילום כ-7 שנים, בארבע השנים האחרונות ב’פלאש 90′.

את הקריירה שלו הוא התחיל כבר בגיל 15 כתחביב, “בעיקר יהודים חרדים ממאה שערים מתוך הכרה כי בסופו של דבר אנחנו עם אחד”. בהמשך זה הפך לעניין מקצועי.

הדס פרוש, בת 28, גם מצלמת במשך שנים ארוכות. מוקדם יותר ברשת עיתונות מקומית בקנדה, בהמשך בג’רוסלם פוסט, ובשנתיים האחרונות בפלאש 90.

בפלאש הישראלית עובדת קבוצת צלמים גדולה, ופרילנסרים רבים נוספים, המנסים להגיע ראשונים אל כל אירוע, פוליטי, פלילי, לאומני וכדומה כדי להביא משם את התמונות, אל כמעט כל רשתות התקשורות הישראליות – וגם לחו”ל.

 • איך אתם נעים ממקום למקום?

יונתן: “יש לי אופנוע, בדיוק כמו בסרטים… זו הסיבה שאני מגיע לזירה כל כך מהר. אבל לא כולם צריכים אופנועים, אם יש לנו צלם שעובד בכנסת, הוא יכול להסתדר גם בלי אופנוע”, אומר זינדל.

להדס אין אופנוע, אך היא מסתדרת גם בלי כלי הרכב הדו גלגלי הכל-כך יעיל: “לצערנו חלק ניכר מהפיגועים האחרונים התרחשו במרכז העיר, אני לא צריכה חוץ משתי רגליים ולהתחיל לרוץ לזירה, כמו שהיה למשל בדריסה ברחוב מלכי ישראל.

“לפעמים אני תופסת טרמפ עם אופנוע של צלם אחר”.

• ואין בכם פחד מאירועים שאולי עדיין לא הסתיימו, ממחבלים נוספים בשטח?

“חד וחלק לא פוחד”, אומר יונתן, “אני גם מאמין בחשיבותה של העבודה, אבל אני גם משוכנע שכדי להיות צלם עיתונות אתה מוכרח להיות בעל אופי נעדר פחד. רוב הצלמים שישאלו על כך יענו תשובה זהה.

“אם בחרת לעבוד כצלם שטח בעיתונות, אתה גם יודע למה אתה נכנס, בטח במדינה הזו, ובטח ובטח בעיר הזו”.

קודם כל יהודי

גל הטרור האחרון התאפיין בלוח אירועים מחריד וצפוף, וצלמי העיתונות מצאו את עצמם ניצבים בליבה המדמם של החזית הישראלית שפעלה בתחנות אוטובוסים, צמתים, ופינות רחוב.

מה היחס שלהם כלפי המתרחש? בעידן בו המלחמה האמיתית מתקיימת בתקשורת קיימת חשיבות עצומה לכיתוב מתחת התמונה: נער בן 13 נורה מאש חיילי צה”ל, או מחבל ערבי בן 13 רצח יהודי אחר.

“אנחנו קודם כל יהודים. אנחנו בצד שלנו. שרתנו בצבא, הילדה שלי בצבא, ההורים שלנו מסתובבים ברחובות באיזה צד אנחנו יכולים להיות”, אומר לי צלם נוסף מפלאש, אבל הוא מדגיש: “התפקיד שלנו הוא קודם כל להביא צילום טוב. בכל זירה בה פועלים חרדים, חילונים, ימין, שמאל, אין מקום לדעה שלנו. אנחנו אנשי מקצוע. כשאתה מדבר על טרור, אנחנו קודם כל יהודים”.

אבל מלאכתם של הצלמים היהודים לא מאד קלה, מסתבר.

המשטרה מערימה עליהם קשיים בכל פעם שהם מנסים להיכנס אל ליבה של הזירה, בלי להתחשב במחירה של ההסברה הבינלאומית: “יש לנו יחס שונה לזירות עם דם וגופות, ממקומות אחרים בעולם”, מספרת הדס. “הפלסטינים מצלמים באופן חופשי, ומעצבים את הנרטיב, את העלילה כפי שהם רוצים. כשאנחנו מנסים לצלם, המשטרה מונעת את זה מאתנו הרבה פעמים”.

הצלמים, מספרת הדס, קוראים לשוטרים ומנסים להסביר להם כי תמונה מנצחת שווה הון במונחים תקשורתיים, אך לא תמיד הם מצליחים לשכנע אותם. “המלחמה היום היא תשומת הלב התקשורתית של העולם. יש חשיבות עצומה לכל תמונה”.

ועם זאת מלבד, התמונה יש חשיבות לא פחות גדולה לכיתוב שמופיע מתחתיה.

“הכיתוב הוא מה שנשאר”, אומר יונתן, והדס מסבירה: “בגל האירועים האחרון היו מקרים רבים בהם התברר בסוף כי הרגע למעשה לא היה לאומני. אחרי שהתמונה מקבלת את השם ‘טרור פלסטיני’ – כבר מאוחר מדי לתקן”.

• אז מה אתם עושים?

“אני משתדלת להיות זהירה מאד עם המילים. במקרים כאלו אני מוסיפה כמה ‘מילות ביטוח’: ‘פיגוע פלסטיני על פי הדיווחים’, וכדומה”.

תמונות קשות

צלמי השטח, המגיעים ראשונים אל זירות מחרידות לעתים קרובות, נדרשים לשמש כ’פילטר’ המסנן את התמונות שלא יזלגו אל הקהל הרחב.

האם יש תמונות שלא תצלמו? אני שואל, ויונתן משיב בשלילה, אך מבהיר כי לא כולם יגיעו אל הקהל הרחב.

הדס נזכרת בתמונה פוטנציאלית מעולה אותה בחרה שלא לצלם: “זה היה באירוע בו שכח אב את ילדיו בחדר. הגעתי לבית החולים כדי לסקר את הפינוי, ודקות ספורות לאחר מכן יצא האבא מחדר הטיפול הנמרץ כשהוא מתמוטט על הריצפה בבכי.

“לצילום של האיש השבור והמרוסק הזה, היה ערך עיתונאי בולט, אבל אני לא הייתי מסוגלת לצלם אותו. הוא לא יצא לבכות כדי שאני אצלם אותו, ואני לא יכולתי לתת פומבי לרגע המשבר הקשה הזה”.

עשרות, אולי מאות אירועי הטרור האחרונים שפקדו את רחובות ישראל, הביאו אתם אלפי תמונות. חלקם התפרסמו בכל מקום בעולם – כמו תמונת המחבל בן ה-13, שהפך לסמל המאבק הפלסטיני כנגד ‘הבריונות הישראלית במסגד אל אקצה’, ובה ניסה יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לעשות גם שימוש, לא מאוד מוצלח, עם הטיעון כי הוא נהרג על ידי כוחות הביטחון.

ביקשנו משני צלמי השטח של ‘פלאש’ לבחור את התמונה שלהם, זו שמייצגת מבחינתם, את פניו של גל הטרור האחרון.

יונתן זינדל: איש הצלה, מציל תינוקת בפיגוע בעיר העתיקה

“יומיים אחרי הירצחם של בני הזוג הנקין הי”ד, נפתח גל הטרור בירושלים.

“מחבל חמוש בסכין דקר למוות את אהרן בנט הי”ד, ובהמשך רצח גם את הרב נחמיה לביא הי”ד שניסה להציל את אהרן.

“דקות ספורות לאחר האירוע הגעתי מביתי הסמוך למקום לזירה, וראיתי איש של ‘איחוד הצלה’ רץ במהירות עם תינוקת, אותה הוא הציל ממות ממש, לפני שחייה זלגו ממנה.

“הייתי לבד בזירה, עזרתי לא נדרשה בהצלת הפצועים, והצלחתי לצלם את הרגע הקריטי הזה. התמונה קיבלה ‘אימפקט’ חזק והתפרסמה ברחבי העולם. אני מרגיש שהיא הפנים של התקופה הבלתי פשוטה הזו”.

הדס פרוש: גופת שמחה חדדטוב ז”ל מפונה מזירת האירוע

“לאירועים האחרונים הקשים מתלווים סיפורים קשים של אבדן, יתמות, כאב, וצער אין סופי. פניה היפות של החברה הישראלית התגלו למשל בלוויה של אלון גובברג, אדם ערירי ובודד שנרצח בפיגוע בארמון הנציב.

“מאות אנשים התגייסו לחלוק לו כבוד אחרון, והתמונות משם היו מרגשות מאד.

“ועם זאת לצד הקשיים הללו פורצים גם צדדים פחות יפים ופחות נחמדים של אזרחים הנקלעים לאירועים. הרבה אמוציות, טירוף, ומילים לא ראויות משוגרות לחלל האוויר.

“לא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי בליבו של אירוע קשה, כאשר עשרות צעירים מתקהלים ומתבטאים בצורה שלא מוסיפה לנו כבוד.

“אחת  הפעמים האלו, אולי הבולטת שבהם היתה בהוצאתו להורג של שמחה חדדטוב ז”ל, שזוהה בטעות כמחבל על ידי חייל ומאבטח. כשפינו את גופתו של הצעיר, מחו קבוצה מהנוכחים כפיים.

“אנשי זק”א ניסו להתגבר על הרעש וקראו כי מדובר ביהודי. באותו רגע ירדה שתיקה על הקהל והם החלו לקרוא תהלים.

“המעבר הזה, וההתלהמות שקדמה לו, מבטאים בעיני את הטירוף ואת חוסר הרגישות, שמאפיין את החברה שלנו בימים האלה”.