הסברה של עם טיפש: מה אנחנו חייבים לעשות כדי לנצח בדעת הקהל

האם העולם באמת אכפתי למה שקורה במדינתנו הקטנה? מתעניין?  ואולי, כמו אישה יולדת, שבטוחה שכולם יודעים על תינוקה החדש, כמו ילד שמקבל פרס ובטוח שכל  העולם ראה, כך נדמה לנו שהעולם רואה, שהעולם מדבר, שהעולם חושב ושהעולם מתעניין בנו?

בעצם, מי שמתעניין בנו אלו מנהיגי מדינות ערב וגם אלו שצריכים לדעת מה נאמר אצלנו ומה התרחש, כדי להחליט איך לנווט את דרכם.

כלומר, איך לקחת את דברינו כדי להשתמש בהם נגדנו, ואיך לקחת את מעשינו כדי לנגוח בנו.

רק שאלו בלאו הכי רואים מה שמתחשק להם לראות, מה שמתאים להם לראות, ומה שחשוב להם לראות, כדי לדבר נגדנו, להתריס ולחבל.

מלבדם, מעטים האנשים שארצנו הקטנטונת באמת מעניינת אותם. ואלו, לצערנו, אפילו אינם יודעים מה באמת מתרחש באזורנו, כי מרכז ההסברה שלנו נאלם דום ואיננו.

אנחנו נזהרים שלא לירות בטעות בערבי שיוצא להכחידנו, רק משום ש”מה יאמר העולם”. יראים מלומר מה שאנו חושבים, משום “מה יאמרו עלינו כולם”. אנחנו משתדלים ללכת בשקט בין הטיפות, כדי שלא יחשבו מה שאיננו רוצים שידעו.

אבל האם אלו שאנו קוראים להם “העולם” באמת מחכים למעשים שלנו, כדי להחליט מי אנו?

האם אלו באמת מצפים לכך שנתנהג יפה ואז הם ישדרו לכל שילדים טובים אנו ומגיעה לנו סוכריה? – לא בטוח הדבר, ועם כל זה עלינו לפחות לנסות להסביר למעט שעדיין אכפת לו, מה באמת קורה פה.

עידן של סרטים קצרים

בעידן של היום, בו כולם מצלמים את כולם, אחר כך לוקחים את המציאות המצולמת ומשנים אותה כבבת עינם – בעידן זה, אין איש יודע מה היה באמת, בוודאי שלא אנשים שאינם נמנים עם מחנה בני עמנו.

הם “קונים” את הסחורה שמוכרים להם, הם בולעים את ה’לוקש’ שמאכילים אותם, ומחליטים לפי כל זה בדיוק מה קרה.

בעידן זה, שבו סרטים מצולמים עוברים תוך אלפית שנייה כשאי אפשר לחוסמם ובלא שניתן לעוצרם – בעולם זה, הכול פרוץ לחלוטין מבלי יכולת שליטה.

 מה שרואה “העולם” זה כמה סרטים מהירים, קצרצרים, שמציגים לפניו ותו לא.

למי יש זמן וכוח להקשיב לשיחות ארוכות, לדיונים רחבים ולסיקור שטח עמוק? לאיש לא.

אנחנו באים בתלונה לאלו שאחראים על ‘תצוגת האופנה הישראלית’ הזו, שאינם מייצגים אותנו כראוי, בטוחים שאילו היו מייצגים אותנו נכונה, כי אז לא היינו במצב ביש כזה מבחינת תדמיתנו בעיני הגויים, ואיננו שמים לב, שבמו ידינו אנחנו פורצים את הגבולות ההגיוניים.

בזמן כזה, שבו היינו צריכים לפחות לחסום  דרכי גישה למחננו – אנחנו עושים מעשים הפוכים מהשכל הישר, כאלו שרק גורעים ומקלקלים, כאלו שרק מרחיבים את הגבולות ומסייעים בידי רוצחינו.

אנחנו בעצמנו, במו ידינו, דואגים להוציא את צילום האירוע, מתוך מצלמות האבטחה שלנו, הממוקמות במקומות בהם אירע פיגוע. אחרת מהיכן לדעתכם מביאים את כל הסרטים המראים אחד לאחד איך התגברנו על האויב, איך הכינו את הפושע, איך נטרלנו את תאבי הנפש ולא אפשרנו להם להמשיך במלאכתם? וגם איך הצליחו הם להקיז את דמנו?

אנו במו ידינו, על מגש של זהב, מאפשרים לצרינו לקחת את הצילום שמראה אותנו באופן כלשהו, לערוך בו תיקונים ושיפוצים, עד שהדברים נראים בדיוק כפי שהם רוצים להציגנו, ואחר כך לשטוף את העולם בצילומי הגבורה והניצחון הנשגבים שלנו, שקרו או לא קרו, או במעשי ההרג  שלהם שמוצגים כפי שהיו או לא היו, אבל משרתים את הצד השני על הצד הטוב ביותר.

אנחנו דואגים להבליט את מעשי הפשע שלהם ואת מעשי התגובה שלנו, ומראים יחד עם זה התרחשות שלימה שקרתה, מראשיתה ועד סופה.

כל אחד יכול, אם רק רוצה, לקחת חלק מההתרחשות ולבנות התרחשות המתאימה לצרכיו. נכון שכל אחד יכול לצלם בימינו, נכון שאין שליטה על הסרטים הפרטיים שאדם מצלם, אבל מפה ועד להאכיל את הזאבים ישר לתוך הפה,  מתוך צלומי אבטחה בלעדיים, הדרך ארוכה ארוכה.

לא יותר טיפשים מהם

בעידן בו מלחמת ההסברה, היא באמצעות מצלמה וסרט, אולי נצטרף אנו למערכה.

ראשית, נאסור להוציא מידע ממצלמות אבטחה. אלו מצלמות שלנו, הן בידינו, ואנו צריכים להיות חסרי הבנה בסיסית לאפשר גישה לחומר הסודי והנסתר הזה.

שנית, בואו נשתמש באותם אמצעים בהם הם משתמשים. הם לוקחים צלום של רוצח בן 13 והופכים אותו לילד ערבי תמים שצריך להימלט ממרצחים יהודיים, שאלו לא חסים עליו ורוצחים אותו בדם קר, על אף שאחר כך מוצאים אותו שוכב פרקדן על מיטת נוחות בבית חולים בדרך לשחרורו.

בואו ניקח אנחנו סרטים שבהם רואים חייל שלנו לצד מחבל, נסדר את הסרט כך שיראה את דאגת החייל לנער הערבי התמים, נראה איך מוסר נפשו למענו ומנקה באהבה את פצעיו, נערוך ונשלח לאוויר העולם את הסרט שסידרנו כאוות נפשנו.

נראה סרטים שבהם חייל מגיש לערבי שתיה, או מחבק ילד ערבי.

אפשר לביים את הסרטים הללו, כלבבנו, בדיוק כפי שעושה הצד השני. אני בטוחה שהם ירוצו  ביוטיוב ויצברו מיליוני צפיות (בדומה לסרט של ילדי גאולה המכבדים חיילים שצבר תאוצה בארצנו הקטנה ומצא עניין בלב כל אדם).

ההסברה שלנו לא צריכה לנבוע מכוחנו, מעוצמתנו, מניצחוננו, גם לא מדמנו הנשפך כמים ומשפלותנו. אין צורך בהון כדי לבצע אותה.

בואו, נצלם את החיים, נייפה אותם ונצבע אותם בצבעים זוהרים, בדיוק כפי שעושים האחרים, ונשלח את הסרטונים הקצרצרים לכל הרוחות. ככל שנרבה בסרטונים כאלו, כך נחדור יותר עמוק לשטח לבם של אנשי העולם.

מנהיגי ערב ויתר בני מרעיהם  ישתדלו שלא לראות את הסרטונים, כי אלו יפריעו להם במלאכת השקר והתרמית שעליה הם מתבססים. בסופו של דבר כן יעיפו מבט וגם יחרקו שיניים, אבל אותם אנשים שאולי בכל זאת מתעניינים בנעשה כאן וקונים ובולעים כל מה שמאכילים אותם, אולי אלו ישנו דעתם עלינו ועל בני עמנו, ומי יודע, אולי בסופו של דבר משהו במה שאנו קוראים: ‘דעת הקהל העולמית’ ישתנה.

לפעמים כדי להסביר ולעצב דעה, לא צריך יותר מאשר ללמוד מההסברה שלהם.

אנחנו לא יותר טיפשים מהם, לתומי סברתי, שאנחנו אפילו יותר חכמים.