מהיכן השנאה הזו לאשכנזים?

חול המועד האחרון. אני יושב לתומי בבית הכנסת, כאשר ניגש אלי בחור ספרדי, פניו קשות. מעולם לא שוחחנו קודם לכן.

“אני אגיד לך משהו”, הוא פותח במונולוג הבא, ”השכן שלי, ליטאי, התקין מזגן בקיר חדר השינה שלו, והצינור, זה הלבן מפלסטיק שמוביל את טפטוף המים החוצה מסתיים בחצר שלי.

ארבעה חדשים לא פתחתי פה. שבוע שעבר ניגשתי אליו ואמרתי לו: ‘אני בונה סוכה בחצר, אני מבקש ממך לסדר את הצינור’.

‘אני אבדוק’, הוא ענה. מה יש לבדוק? צריך לסדר וזהו.

חיכיתי שלשה ימים, סוכות בעוד יומיים וכלום לא זז. ניגשתי אליו: ‘תראה, אני לא יודע מה זה דיני תורה פה, ודיני תורה שם. לא ביקרתי במקום כזה, לא מכיר את זה, ולא מעוניין גם להכיר. אבל אם עד מחר הצינור המטפטף לא מופנה לכל מקום אחר חוץ מהחצר שלי, אני עולה עם סולם, קאטר גדול, וחותך המזגן’.

ואז הוספתי, ‘ואם תנסה להפריע, אני לוקח הקאטר, חותך הראש’.

שעה אחר כך הצינור היה מסודר.

אני יכול להגיד לך דבר אחד: מעולם לא שמעו ממני השכנים האשכנזים מילה בבניין, לא מעוניין בקשר אתם, לא רוצה את בתי הספר שלהם, לא את החינוך שלהם, לא את המוסדות שלהם. לא סובל אותם. לא רוצה שיג ושיח אתם. אבל כשהם נכנסים לי לתוך הבית, אני פותר את הבעיות אתם בדרך משלי”.

לא הספקתי להגיב, שכן באותה מהירות שהבחור סיפר לי את השתלשלות האירועים המדהימה, כך הוא נעלם. אני תהיתי אם אכן פגשתי בו, או היה זה חלום.

ומכל מקום שאלה אחת, מטרידה מאד, נותרה בי בעקבות השיחה הנעימה:

מהיכן השנאה הזו לליטאים, לאשכנזים, למוסדות החינוך שלהם? מדוע אותו ספרדי חרדי ‘בעל בית’, כה ‘נגעל’ מהם, עד שהוא אינו רוצה ‘שיג ושיח’ אתם?

ובעיקר מי צריך לעשות כאן חשבון נפש: הספרדים שמנסים להתרחק, או האשכנזים שהצליחו לייצר תחושת דחייה כזו?

•

דמיינו את הסיטואציה הבאה:

רחובה של עיר, אתה עומד בתוך קהל קטן, על שפת המדרכה ולפניך מעבר חציה שלצידו מותקן רמזור המיועד להולכי רגל.

בשעה זו צבעו של הרמזור הוא אדום. כלומר אתה והולכי הרגל שלצידך מצווים לעמוד ולהמתין, גם כאשר הכביש שומם, ואין כל מכונית בקרבת מקום.

והנה מתרחשת תופעה מעניינת: אחד מן האנשים, אדם גבה קומה ששיערו מאפיר, חולצתו ללא רבב, וכל חזותו אומרת עליו כי הוא פרופסור מן האוניברסיטה הסמוכה, חוצה את הכביש חרף האור האדום.

מיד בעקבותיו, צועדים הולכי רגל נוספים, ואחריהם עוד, עד שהקבוצה מתרוקנת.

כעת נסו לדמיין את אותו אדם, רק שתחת החולצה המגוהצת, המשקפיים ותיק המסמכים שבידו, מצוי לו בחור חרדי צעיר, פאותיו בולטות מאחורי אוזניו, וציציותיו משתלשלות לו בחזיתו [כמנהג ישיבת סלבודקה] – מה תהיה תגובת העוברים ושבים?

סביר להניח, כפי שעולה ממחקרים דומים [שם מוחלף בחור הישיבה בבחור צעיר בג’ינס קרוע ושיער ארוך] כי הקבוצה תגיב במה שנקרא ‘סנקציה שלילית’, כלומר הבחור החרדי הצעיר יתקל בהערות, קריאות גנאי, והטפות מוסר.

מדוע?

מה ההבדל האובייקטיבי בין החרדי הצעיר, עם הפיאות הבולטות והציציות המשתלשלות מקדימה [כמנהג ישיבת סלבודקה], לכסוף השיער שיצא מבנין האקדמיה?

התרגיל הטריוויאלי הזה הוא דוגמא מצויינת ל’התנהגות חריגה’ וקבלתה כנורמה קבוצתית.

הנורמה הפורמלית אוסרת לעבור באור אדום, אך ההתנהגות החריגה של הפרופסור מתקבלת כנורמה קבוצתית, בגלל הסטריאוטיפ המכובד שלו על ידי הקבוצה הקטנה והזמנית שברמזור. הנורמה הקבוצתית הזו מובילה את כולם לחצות בעקבותיו את הכביש. התנהגותו של החרדי הצעיר, מתקשרת לסטריאוטיפ השלילי שיש לקבוצה על החרדים, והם ממהרים לגנות אותו, ולהטיף לו על חציה מסוכנת באור אדום.

 •

הוא חסיד תולדות אהרן, אקדמאי, איש חינוך משכמו ומעלה. מעטים הצעירים האינטלגנטים והחריפים שפגשתי, המשתווים לחדות שכלו, וכושר אבחנתו של חברי החסיד.

ובכל זאת הוא סיפר לי בכאב את האפיזודה הבלתי חביבה הבאה: בעת ביקורו המקצועי, כאיש חינוך במספר בתים, פתחו בעלי הבית את הדלת, ביקשו את סליחתו וחזרו כשבידם מספר מטבעות: הנה בבקשה, אמרו לו, ואפילו לא ביקשו קבלה.