טכנולוגיה? על מה אתה מדבר?

הטכנולוגיה, יודע כל מי שחי על הפלנטה שלנו בעשורים האחרונים, היא סכין, כזו שיכולה לשמש לחיתוך בשר אבל יכולה גם לשמש לרצח. היא מביאה אותנו אל הישגים עצומים, והיא מורידה אותנו לשאול תחתיות. אותה מכונית מצילת חיים כשהיא אמבולנס שמגיע במהירות לחולה הסובל מאוטם בשריר הלב, היא גם כלי רצח כשנהג שתוי יוצא לדרך ורוצח את מי שהתנגש בו. אבל לא כל הכלים הטכנולוגיים הם אכן כאלה – בעלי צדדים שקולים של חיוב ושלילה. ישנם כאלה שרב בהם החיובי על השלילי, ויש שרב השלילי על החיובי.

הדברים אינם שונים בכל הנוגע הן לטכנולוגיות הטלפון, והן למהפכת המידע. בטור שהתפרסם כאן במדור קבל הכותב היון כי הטכנולוגיה הגיעה אל הציבור החרדי מאוחר מדי.

רק שהוא מדבר על סוג מסויים מאד של טכנולוגיה, ודווקא אותו סוג שאין ספק לגבי הכיוון שלו: רב בו השלילי על החיובי. הציבור החרדי ידע היטב להנות מהטכנולוגיה כבר לפני עשרות שנים, עם “פרוייקט השו”ת” של בר אילן, ובהמשך מאגרים תורניים נוספים כמו “אוצר החוכמה”, “היברו בוקס” וכדומה. זו דוגמא להפיכת הטכנולוגיה ואוטוסטרדת המידע לכלי שרת בידי לומדי התורה.

אבל “סמארטפון”? זה שהופך את כל משתמשיו לטיפשים יותר ויותר? מנקודת מבט אוניברסלית, אין שום ספק שרב הנזק על התועלת במכשיר זה. אותם הזקוקים להודעות דוא”ל בכל מקום בו הם נמצאים כבר השתמשו ב”בלאקברי” לפני שנים, בלי כל התוספות שהביאו עמם ה’אפל’ וה’אנדרואיד’. כל מה שבא אחר כך הוא ברובו המוחלט בזבוז זמן במקרה הטוב, ושלל עבירות החמורות במקרה הרע, ולשון הרע עולה על כולן. האומנם כל ילד זב חוטם שמצוייד באייפון זקוק לגישה אינסופית לרשת בכל רגע נתון?

לא תודה, לא עכשיו ולא אף פעם

כהנדסאית תוכנה, שחיה בעולם של טכנולוגיה, אני מכירה מעט מדי אנשים שאכן הסמארטפון הוא כלי עבודה עבורם, והרבה יותר מדי כאלה שהוא הפך עבורם לכלי משחית. על זה נאמר “לא, תודה”, לא עכשיו ולא אף פעם. מי שבכל זאת זקוק למכשיר, עדיין ישאל את עצמו במה הוא משתמש יותר: בפייסבוק, או ב”אורייתא”/”ובלכתך בדרך”, בטוויטר או ב”סמארט-דת”, ב”קנדי קראש” או ב”תפילון”. אם רוב בחירותיו הן האפשרויות הראשונות, הוא בהחלט יכול לוותר על המכשיר שלו.

בשביל דוא”ל לא צריך “סמארטפון” במובן הרחב שלו. וטוב עשה הציבור החרדי שהתנתק ממנו. מי שבאמת זקוק יכול לחסום לעצמו את כל האפליקציות שאינן הבסיס שהוא זקוק לו – אני מכירה אנשים שעשו זאת. בשביל זה לא צריך “ועדת רבנים לענייני תקשורת”.

בדומה לכך, כל ההנחות שנוגעות לנושא התרבות מופרכות בעיני מיסודן. ראשית, אם יש ציבור שהספר לעולם לא יעלם בו זה ציבור שומרי המצוות באשר הם ומסיבה פשוטה: שבת. ספרים לציבור החרדי ימשיכו להיות מודפסים וממילא אין צורך לדאוג לשאלה באיזה מכשיר ילדינו יקראו את ספריהם.

נקמה ממונטה כריסטו, אכזריות מקונן דויל

באשר לתוכנם של ספרים אלו, אין העובדה שישנם שלל זבלונים בתחפושת חרדית מכשירה את קריאתם של ספרים מן העולם הרחב. הראשונים פסולים, ועוד איך, ובנימה אישית אומר שהם לא יעברו את סף דלתי ולא יוצבו על מדפי הספרים של ילדי, אך האחרים לא הפכו לכשרים בזכות כך. האומנם רוצה היה הכותב שילדיו ילמדו מהרוזן ממונטה כריסטו על איך להקדיש את החיים לנקמה, מ”כלבם של בני בסקרוויל” אכזריות מהי? ולא, לי אין שום צורך שילדי יכירו את פנטין או משפחת תנרדייה של ויקטור הוגו.

העובדה שהעולם רואה במישהו סופר דגול לא מכשירה את ספריו להכנס לתוך בית יהודי, והרבה פעמים להפך. באותה המידה,  העובדה שהעולם רואה במישהו סופר חרדי לא מכשירה את ספריו להכנס לתוך ביתי, ותוכן כל ספר צריך להיבדק לגופו.

תרבות הפנאי החילונית היא דבר פסול. העובדה שהיא נושאת את הכותרת הנוצצת “קידמה”, איננה סיבה להכניס אותה אל תוך מחננו! בשם אותה “קידמה” מקודמות היום כל העבירות החמורות שבתורה, ואותה תרבות היא זו שמקדמת את שלושת החמורות שבהן. היא עצמה עבודה זרה, היא עמוסה לעייפה בגילוי עריות, והיא שוטפת את המוח לשפיכות דמים.

אני מפצירה בכותב לבחון זאת שוב: האומנם, זה מה שתרצה לאמץ אל תוכנו? זאת, מלבד העובדה שעצם קיומה של אותה “תרבות” נועדה לשרוף זמן – מושג אנטי יהודי לחלוטין. וכי בזמנם של רבותינו חכמי התלמוד לא היתה קידמה שכזו? אז קראו לה תאטרון, היום קוראים לה קולנוע. מדוע זה לא שמענו על הקמת “תאטראות כשרים” באותם ימים? האם לא חשבו חז”ל שעדיף “להתקדם” ובמקום שילכו צעירנו לבלות בתאטראות, עדיף הוא שהם יקימו הצגות על טהרת הקודש? אין כל חדש תחת השמש, ורק הכלי השתנה. עכשיו קוראים לו “קולנוע”, והעובדה שהוא זמין יותר לא הופכת אותו לכשר יותר, גם לא באיצטלא של “קולנוע חרדי”, ולואי ולא יבוא לעולם.

אלא אם כן הכוונה היא למה שאמר רבי יוסי בר חנינא (מגילה ו.) “והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו תארטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים”.

ולואי שיתקיים בנו במהרה.