להרוג מחבל? השאלה אחרת לגמרי

להרוג או לא להרוג. זאת השאלה הרלוונטית ביותר השבוע.

תאמינו או לא, עודנו בתוך גל הפיגועים והטרור הרצחניים, וממש בהסתרה שבתוך ההסתרה, ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, השאלה הרווחת ביותר כיום היא שאלת ההרג ולא שאלת החיות.

ובמה דברים אמורים?

בגל הטרור האחרון שונו כללי המשחק. אם עד עתה היו אלו כוחות הביטחון שהיו מתעסקים עם המפגעים הארורים, הרי שכעת, בהיותה של הארץ חזית לארכה ולרכבה, ובהיותם של בני האדם אנשי ההגנה של עצמם, הרי שנשתנו הטבעיים והחיילים העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו אינם אלא האזרחים בכבודם ובעצמם.

אם עד לשבועות האחרונים היו אלו רובים ואקדחים, הרי שכעת הנשק החדש הוא תרסיס גז פלפל עשרים גרם, ומערוך עבה המשמש בדרך כלל ללישת בצקים.

כשהאזרחים הם אלו העומדים מול מחבל ארור רגע לפני ביצוע גזר הדין, מקבלות השאלות בדבר ביצוע ‘הנטרול’ מימד שקול ורציני.

חייל, באשר הוא חייל, כפוף להוראות פיקוד הגבוהות ממנו, לטוב ולמוטב.

אך אזרח, בהיותו בן אנוש המבקש לשרוד מול מתקפת טרור, אינו מחויב להיות קשוב אלא למצפונו ולחוק שעדיין אינו ברור.

צו המצפון אם כן, הוא זה המתחבט והמתקשה בשאלה הרת הגורל סביב ביצוע גזר הדין למפגע הטמא בשעת נטרולו.

אינני פוסק ואיני מורה הוראה, לפחות לא בכובעי זה כאיש מלל. אנשי ההוראה פרסמו את דעתם בנושא במקומות המיועדים לכך וכל הרוצה יקרא וישמור אל ליבו.

אלא שצד אחר, דווקא זוהר ומואר, יש בה בשאלה עצובה זו. ההתחבטות, הלכאורה מיותרת בנושא, היא זו שמצביעה על נקודת אור חיובית בכל הנושא הכאוב של הרג מול נטרול.

•

בעוד אומות שלמות הבזות לחיי אדם בהיותם מקדשים את המוות, טובחים והורגים בלא רחם באחיהם ובשרם ללא מספר, ואף במדינות הנחשבות ‘נאורות’ ידם של האוחזים בהדק קלה. הרי שאנו, היהודים, המקדשים את החיים, בודקים שואלים ומבררים מהי עמדת ההלכה והפסיקה בנושא ההרג, גם כשהוא צודק.

זו בהחלט נקודה לחיוב.

אולם לצידה של הילת הזוהר מונחת המכה הכואבת. ההתעסקות רבותיי, ההתעסקות בדברים גסים וכהים, בשאלות הרות גורל המשחיתות את הנפש היהודית והתמימה, זו שלא באמת מצליחה לבצע אפילו בדמיון את ההגנה העצמית באמצעות אלימות, ואינה יכולה בכלל לתת פקודה ליד כלשהי לשוט בתנופה כשחפץ כהה ומזיק מונח בה – הנפש היהודית, הטהורה, שנשמרה בקדושתה ובטהרתה בכל אלפיים שנות גלות, מתחילה איכשהו להיסדק בחומתה הבצורה.

וזה כואב.

יהודים, שמרו על נפשכם.

המלל הנכתב כאן אינו מיועד ללוחמים ולאנשי כוחות הביטחון, להם ביטאון משלהם. המילים מכוונות אליך, האזרח הפשוט שאולי במקרה, והלוואי שלעולם לא, תתקל בסיטואציה דומה, שבה תהיה אתה האיש השופט והמבצע.

ברגעים האיומים הללו, כשהגוף עומד דרוך מול מחבל ארור ומשוקץ והזעם משתלט ברגש עז של נקמה – דווקא ברגעים האלו זכור את דתך, את יהדותך ואת צו מצפונך הקוראים אליך לשמור על הנפש המיוחדת והאלוקית המושרשת בתוכך.

הכה בו במנוול, שבור את ידיו ואת רגליו, השכב אותו על הרצפה ונטרל אותו לחלוטין. אך אנא, בתחינה, אל תלכלך את יהדותך – יהדותנו, והרפה משלב הנקם, משלב גזר דין המוות המגיע לו ללא כל ספק, אך בשום פנים ואופן לא מגיע לך להיות התליין המבצע.

•

בשבת האחרונה נתקלתי בו.

יהודי צעיר, בן תורה בדימוס, שהיה עד למסע הרצח באחד הפיגועים האחרונים ופניו אינם כתמול שלשום.

“אתה בהלם קרב?” שאלתי.

תשובתו הפתיע אותי והשאירה אותי פעור פה.

הוא אכן היה בהלם, גופו שבור ומרוסק לחלוטין, לפיו הוא אינו מכניס מזון כבר ימים ושנתו נודדת עליו. אך שום דבר לא קשור לפיגוע הראשון. הכל הגיע בשלב הסופי, בשלב גזר הדין.

עיניו הטהורות חזו במסע הנקמה שביצעו הצופים במחבל הארור שגופתו הסרוחה שכבה על הקרקע, ועיניו ושאר אבריו שכבו לצידו.

אינני יודע אם אף הוא היה בן המכים, ייתכן שכן, אך לטענתו עצם ההסתכלות והשהייה במקום גזר הדין קרעו את נשמתו לגזרים.

אז אם לא בשבילכם חברה, בשביל ההוא שלצדכם.

היו יהודים.

[email protected]