זה היה לפני כתריסר שנים.
אני, אז אברך צעיר הנמנה על אברכי הגאון הרב יורם אברג’ל, באחד מסניפיו במרכז הארץ.
ויהי היום, ודבר דחוף מסוים והצריך אותי ואת החברותא להגיע אל הרב בכבודו ובעצמו, ולדבר איתו על העניין.
ביום המיועד השכמנו קום כשעה וחצי לפני תפילת הנץ, לקחנו את התפילין נכנסנו לרכב – והדרמנו.
הגענו לעיר נתיבות. השקט שרר ברחובות, וכבר מצאנו את עצמינו בישיבת ‘רב פעלים’ של הרב.
אולם התפילה היה מלא מפה לפה, מאות אנשים היו כבר מעוטרים בתפילין ומתכוננים לשפוך שיח בתפילה השחר.
התפילה התנהלה בצורה נאה ומסודרת, ולאחר הפילה מסר הרב את חוקו הקבוע, ואז החל לקבל את הקהל.
התור שהשתרך לפניו היה ארוך-ארוך, הרבה אנשים באו להתברך ולקבל עיצה.
מבחינתינו היה זה בעוכרינו, משום שהיה נדמה לי שכולם הם מקומיים שמתפללים עם הרב מדי יום ותופסים טרמפ – למה לא להתברך מהרב… [כבר אמרתי שהייתי צעיר ולא כל כך מבין, נכון?]
אבל אנחנו באנו במיוחד ממרכז הארץ, השכמנו קום. לאברך צעיר לקום שעה לפני הנץ זה כמו לברוא את העולם מחדש… נסענו כשעה ורבע, ועכשיו עוד צריך לחכות?
זה לא עסק, הרהרתי בקול.
וממחשבה למעשה, ברוב איולתי עקפתי את התור וניגשתי לרב וביקשתי: כבוד הרב אנחנו מהמרכז ובאנו מוקדם… ואם אפשר…
הרב חייך אלי וליטף את לחיי, הסתובב, והראה לי את תמונת דיקנו של האדמו”ר הזקן זיע”א וכך אמר לי:
אתה רואה אותו, אנחנו הולכים בדרכיו, והוא הורה לנו להתחזק ב’ואהבת לרעך כמוך’, ולכן תמתינו בסבלנות עד שיגיע תורכם.
חזרתי למקומי בתור, עדיין חושב על דברי הרב – שעליהם לא חשבתי.
הגענו לרב, התברכנו, ביקשנו את מבוקשינו ונענינו ברצון ובחפץ לב, אז הבנתי מה זו אהבת ישראל של הרב.
חזרנו למרכז קצת מאוחר בגלל התור… אבל עם שיעור, שיעור אמיתי באהבת ישראל.
יהי זכרו ברוך.