1.
יש שיאמרו שזו לא אינתיפאדה שלישית, סתם גל עכור שעוד רגע קט ייעלם ואיננו. יש שיאמרו שהיו ימים קשים מאלו, יש שיאמרו שבסך הכול הערבים לא מצליחים בתכניותיהם ואלו נכשלות בזו אחר זו, כל אלו מנסים להתעלם והולכים ברחוב בין הטיפות, כשמימינם ומשמאלם השטח ריק מאדם.
לעומתם, תשעים אחוז מהאוכלוסייה, נראים עומדים ומשקיפים מבעד לחלון ביתם, בשעות, שבהן על פי רוב, הם נוהגים לצאת לגיחה למרכז העיר, לקניות, לקופת חולים. כל אלו רואים את המוות בעיניים ונשארים בבית, הבטוח יחסית, הממוזג והמבוצר.
מאלו שפוסעים באומץ או בלית ברירה ברחובות העיר – מגיעות הראיות לפיגועים. צילומים אוטנטיים של חיית אדם שולפת סכין, של אנשים שמצליחים באמצעים כוחניים לגבור על המחבל ולרמוס אותו בעוזם, ברגליהם ובמקלותיהם, ושל אנשים מפוחדים שבורחים מהצל של עצמם. הצילומים הללו, שעל פי רוב מגואלים הם בדם, מגיעים לכל אדם, לכל ילד, נער וזקן, ושיחת היום היא בדיוק רב איך נראה המחבל, בן כמה הוא, באיזה אופן עשה מה שעשה ואיך נראה האדם שנדקר.
“ראית איך הוא עשה את הפיגוע?” – שואל איש את רעהו, ומיד שולף את הטלפון ומראה את מה שאולי לא צילם הוא בעצמו, אבל החבר של החבר של החבר ראה במו עיניו, צילם ושלח כדי שיהיה אף הוא בעניינים ולא יישאר מחוץ להם כתם.
יהודים אחים אנו, ערבים זה לזה. כולנו דואגים שדם הנרצח ייגע בנשמות כולנו. כולנו מוכתמים בדמו.
2.
שנים רבות כתבתי כתבות בעיתונים. כמעט בכל העיתונות החרדית לדורותיה העליתי את כתבותיי, היו אלו לא רק סיפורי ילדים, כפי שכולכם מכירים, אלא הרבה מאד כתבות בענייני חינוך, ראיונות שונים עם אנשים מעניינים, כתבות שטח, טורי אקטואליה וכתבות צרכניות.
רבות מכתבותיי נכתבו בשמות עט שונים, בתחילה מכיוון שבימים ההם שם אישה לא עלה על שולחן המערכת, אחר כך כדי שלא יגלו שחלק גדול מהעיתון כתב אדם אחד, ולבסוף מכיוון שלא רציתי להזדהות בפומבי עם מחשבותיי, לבטי, ועקרונותיי.
בשנים הללו היו העיתונים שלנו כתובים בשחור לבן, דחוסים וצפופים. צילומים הועלו בהם רק במקרה שפניו של רב גדול פיארו אותם. ילדי חמד לומדי תורה שפכו אור על העמוד הקודר ומעמד של הכנסת ספר תורה או של הקמת בית כנסת חדש או ישיבה זכו למצוא משכנם בדפים הענקיים.
כשכתבתי פעם באחד העיתונים על עשור לפיגוע שהיה ביוני 78 בקו 12 בבית וגן בירושלים, העלינו רק אוטובוס שרוף וצילום מדבקה שחולקה בהפגנה שהתקיימה מיד לאחר הפיגוע.
מלבד דברים כאלו – לא הכניסו לעיתונים תמונות או צילומים מזן אחר. נכון שלא היו רבים כאלו גם בעיתונות הכללית, אבל שם, בכל זאת, הסתדרו עם הצגת הדם בצבעוניות ובבהירות.
ברבות השנים נהפכו העיתונים הקודרים למאירים יותר, איורים החלו לקשט את כתליהם, תמונות צבעוניות הוכנסו אל בין הקטעים ושמות נשים, לפחות בחלק מהעיתון, נהיו עניין שבשגרה.
דבר אחד נשמרו בתקשורת החרדית מתמיד, שלא להשחיר את פני העולם! מעולם לא עלה על דל שפת העיתון השם ‘רוצח’, בוודאי שלא הייתה עולה תמונתו ובוודאי בוודאי שלא הובא סיפור רציחת אדם עם שלל תיאוריו ועם הצגת בגדיו המגואלים בדם.
גם בעידן זה, שבו העיתונים כבר מלאי צבע וחיות, כשעורכי העיתונים חיפשו בכל מרצם משהו להתהדר ולהתנאות בו, ידעו הם שעל קו אדום אחד אין מתפשרים, שאת דם האדם רחוק מהדף משאירים, שלא מזכירים ביתר שאת רצח ויתר מעשים נתעבים, ושלא מפרטים על דברים שהדעת אינה סובלת לשומעם, בין אם אלו קורים בין יהודים ליהודים, ואף אם הדברים קורים בין גויים ליהודים.
בכל הדברים הללו התהדרו העיתונים החרדיים בעיני הכלל ובאזניו, וכשנשאלו במה שונה העיתונות החרדית מרעותיה, ענו: אנחנו לא נכתוב למשל על רצח! קשה לנו לשמוע את הדברים באוזנינו העדינות, קשה לנו לחזות בתמונות ולהכנס למעמקי האוקיינוס הזה. נכתוב שנרצחו יהודים, כמה נרצחו ועד כמה המפגעים נוראיים, אבל לא נגע בדם ולא ניגע באורכה של סכין.
והנה באינתיפאדה הנוכחית הצליחו המחבלים לשפוך את דמינו. לא, הם לא הצליחו במלחמתם בנו. הם אמנם משסים בנו את כלביהם, הם מסתערים עלינו בשיניהם, הם דורסים אותנו בכל אמצעי אפשרי, אבל ה’ שומר עלינו כל העת.
אלא שאת רוחנו הם טמאו. לשנות את כל קרבי נשמותינו הם הצליחו.
ממתי נראים בעיתונינו ובאתרינו מראות זוועה של רצח, של פגיעת פגיון בבשר החי, של התנפלות מרושעת על אדם? של ירייה בלב איש? אף פעם לא ‘זכינו’ לראות את הדברים, אלא אם כן פזלנו לכוונים בלתי רצויים. ממתי הייתה נפשם הרכה של עוללנו וטפיינו כה קרובה לצלחת המדממת? ממתי ידעו ילדינו לספר לחבריהם מאין הוצאה הסכין, איך הונפה אל על ולהיכן בדיוק חדרה? איך יודעים ילדינו בני העשר, השמונה והשש לספר מהיכן השיגו בני הבלייעל את הסכין ובאיזה אורך להבה?
בדבר אחד הצליחו המחבלים לחבל, בשפת התקשורת שלנו. פתאום ילדינו קוראים על רצח, שומעים על שלביו, חוזים בתמונת הרוצח ובתמונת הנרצח המדמם.
פתאום דם אדם נהיה הפקר גם במחוזותינו ואין איש שאינו רואה את הרצח בעיניים.
ואחר שהביאו עלינו המחבלים את כל זאת, התחלנו לשמוע שעלינו להיות מוכנים לפעולת נגד. מצוין. בוודאי שכל אחד מנער ועד זקן טף ונשים, חייב להיות ערוך ליום הדין, ברור שאם לא ילמדו אותנו איך להתגונן לא נדע לעולם לעשות את הדברים. אם לא יהיה בידינו שוקר חשמלי, אם לא תהיה אלה מהסוג המשובח ביותר אם לא נאחז בגז המדמיע, מי יודע מה יהא בגורלנו.
אבל לא די בכך שנאחז בהגה ההגנה, עלינו גם לדעת להשתמש בו, לשם כך נולד ‘המדריך להגנה העצמית’. פתאום כולנו, חרף עדינותנו, שהייתה יודעת עד כה מהו דף גמרא, אבל לא ידעה מעולם מהו פגיון, על אף עדינותנו היודעת ללטף תינוק ומעולם לא ידעה להפיל זבוב, יחד עם עדינות דיבורו של אברך המחבר שקל ועוד שקל ומוריד למעשרות, עם העדינות הזו – עלינו פתאום להתחבר לכלי הרשע, לכוחניות, לשאגה ולמכה.
כן, עד אתמול עוד הכירו נערינו מהו דף גמרא ולא ידעו מראה אלה, ובנותינו ליטפו את דפי ספר התהילים ולא ידעו מגעו של אולר והנה, מה היה לנו?
כן, הבעיה שלנו באינתיפאדה הזו היא לא הניצחון על גופנו, אלא ניצחון הפורעים על הפקרות רוחנו ונשמתנו, כי נמכרנו אנחנו על נשינו וטפינו למרירות התנהגותו של עשו, ראו מה היה לנו.
3.
בימים בהם מטאטא, מברג, פטיש ומערוך הם אמצעי הגנתנו, בימים אלו אנחנו מבינים יותר ויותר את הנאמר בפסוק: ‘כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי…’
העולם הולך ומתפתח. מטוסי קרב וטילים ארוכי טווח הולכים וצוברים תאוצה, והנה, בין פגז למרגמה התחלנו לצאת עם מקל של מטרייה.
מי יודע אם לא נשוב עוד מעט קט לימים של חץ וקשת, נקלע אבן קטנה במצחו של אויב ויבואו השקט והרוגע עלינו לנצח.
אבל כל זה יוכל להתרחש במקרה שכולנו נדע שרק זה שהשאיר אותנו בחיים, על אף הזאבים המקיפים אותנו מכל עבר, רק הוא יוכל לכתת את חרבותינו לאתים ולהשכיננו בטח בארצנו.