ביקור בחנות רהיטים חרדית

אליעזר היון
|
ג' חשון התשע"ו / 16.10.2015 14:41
בשעה זו עמדו בקירבה הגדולה ביותר לאדמו”ר, זוג צעיר ממוצא חסידי, שתחב לו פיסת נייר קטנה ומקומטת ובה שרטוטים של חדר השינה שלהם. “כאן יהיה הארון” אמר אדום השיער • אך האשה החסידית תבעה בקול קשה: אבל איך תיכנס השידה שלו?

התזמון של פרשת בראשית, עם קריאה בתגליותיו של הגאון היהודי אלברט איינשטיין אודות המרחב ויחסיות הזמן, פגשו אותי בדיוק בשעה שבה ביקרתי בחנות רהיטים באחד הריכוזים החרדיים.

באותן שעות ארוכות בהם בהיתי בתלתלים שבערפו הרחב של בעל החנות, חלפו בי הרהורים עמוקים, כי אולי איינשטיין עדיין לא גילה הכל, אולי נשארה לו עוד קצת עבודה, למשל מחקר ובחינת מימד הזמן בחנות חרדית.

נכנסתי לחנות מלא תקווה במטרה לרכוש מיטה לילדות וגם מיזרונים עבורנו – ההורים.

את המזרנים שלנו מהחתונה אני מתעתד להוציא באישון ליל, סביב השעה 3:00, אל הפחים ברחוב הסמוך, כך שלא ניתן יהיה לייחס אותם אלינו בכל דרך.

חבר ילדות שלי לא הקפיד על כך וגרר את המיזרונים הישנים שלו, אל הפחים בשעת ערב מוקדמת, אל מול עיניהם הנדהמות של שכניו. מאז הוא מקבל שיחות טלפון מטרידות מרשויות החוק והרווחה, כמו גם סלי מזון ותלושים באישון ליל, מאגודת הצדקה המקומית.

עם כניסתי לחנות הרהיטים החרדית, הבחנתי בהתקהלות קטנה סביב יהודי צנום ואדום שער, בעל עורף כביר.

עוד אני מתבונן במחזה המופלא ניגש אלי בחור צעיר, עדין למראה, שהזכיר לי משום מה את ציורי ה’תם’ בהגדה של פסח, ושאל למבוקשי.

לשמחתי ערכה אשתי שיעורי בית. ליתר דיוק, בשבוע האחרון היא סרקה בעיניה כל טקסט שנכתב בשנים האחרונות סביב מיטות ילדים וחדרי נוער. יכולתי אם כן לומר לו, בלי להתאמץ, כי הייתי שמח לשמוע על מיטת פרובנס, על דומו עור, וגם על מקסי עיגולים.

ברגע שאמרתי מקסי עיגולים חייך התם באושר משל הזכרתי לו סצינה מימי ילדותו, ואמר: ידעתי שתלך על המקסי עיגולים. זה הפיבוריט שלי.

רק שאז מיהרה אשתי לתקן אותי, לא בעדינות, והזכירה לי ש’המקסי עיגולים’ ירד כבר בסבב הראשון.

‘נכון’, שיקרתי, בלי שהיה לי מושג על איזה סבב היא מדברת, וביקשתי מהצעיר להתמקד בדמו עור, ובפער הבולט בינו לבין פרובנס.

הבחור התם לא נבהל, והחל להסביר לי את ההבדלים. אם בתחילה חשבתי שמדובר בדברים של מה בכך, הופיעו ההסברים והבהירו לי כי מדובר בהבלים של ממש.

הוא שקע בשיחה ממושכת עם האשה שהתעקשה להבין האם יש הבדל ביכולת הניקוי בין כיסוי הסקיי האפור-בז’, לכיסוי הדמו-עור בצבע טבעי שעשוי מחומר מיוחד שנקרא סקיי.

בסיומה של השיחה המרתקת בין שני מומחי הריהוט ביקשתי גם אני לתרום את חלקי, והתעניינותי בנושא שתי המיטות שהגיעו, תודה לאל, לקו הגמר, והעליתי תהיה אחת שהציקה לי במשך כל אותו יום: מה יותר זול?

וגם, שאלתי בעדינות, ‘האם לדעתך כאיש מקצוע, נוכל לצאת מן החנות בשעה וחצי הקרובות’?

האיש חייך במבוכה והסביר כי שאלות כאלו יש להפנות לבעל הבית. הוא המוסמך לתת מחירים והנחות לאברכים.

היכן בעל הבית? הוא לא היה צריך לענות. אדום השיער שעמד במרכזה של חבורת האנשים והרצה בלהט אודות קפיצים, חברת עמינח, ו’הכל זה עניין של מותג’, היה האיש החשוב ביותר מבחינתי ביקום באותן שעות.

החלטנו להמתין בסבלנות, שהאיש יתפנה מעט, וניגשנו לאגף המזרנים. שם כבר חיכתה לנו מוכרת מנוסה יותר, וותיקה, ובעלת ידע רב שהסבירה לנו בשורה של מילים יפות וברורות, כי בכל מה שנוגע למחירים עלינו לדבר עם בעל הבית.

אתם יודעים מי זה בעל הבית? שאלה.

לא ענינו. הצטרפנו בשתיקה למעגל שגדל מרגע לרגע סביב האיש אדום השיער.

בשעה זו עמדו בקירבה הגדולה ביותר לאדמו”ר, זוג צעיר ממוצא חסידי, שתחב מול פניו פיסת נייר קטנה ומקומטת ובה שרטוטים של חדר השינה שלהם.

“כאן יהיה הארון”, אמר אדום השיער, אך האשה החסידית תבעה בקול קשה: אבל איך תיכנס השידה שלו? והאם יהיה מקום למגירה להיפתח?

בעלה של החסידה עמד דומם, והבין כי מלאכתו נעשית על ידי אחרים. הוא רק דחף לתינוק הקטן שנולד כפי הנראה שלושה ימים קודם לכן מוצץ, ולא הבין למה הוא לא מפסיק לצרוח.

האשה החסידית אמרה לו משהו באידיש, וחזרה לשוחח עם המוכר, שסוף-סוף הזמין אותה לשבת מולו. לחרדתי הרבה ראיתי שגם בעלה לוקח לעצמו כיסא ואף מוציא את התינוק מן העגלה, ומצרף אותו לדיוני השולחן העגול. השלושה פתחו במשא ומתן מתיש שבמהלכו מופרע אדום השיער בכל 30 שניות בשאלה של אחת המוכרות והקונים החצופים שרק ביקשו לברר אודות מלאים, מידות, צבעים, גדלים, סולמות, פיתוחים בשולחן, והבדלים בין דרגות הקושי במזרון.

המשא ומתן התקדם יפה, אם כי מפעם לפעם נאלצה האשה להפסיק אותו, שכן הילד צרח ללא הרף, משל עמד להישחט על גבי אחד משלחנות הפורמייקה כולל 6 כיסאות ב-30 אחוז הנחה, כאן בחנות. אך כעבור 25 דקות, חילץ בעל הבית דף הזמנה ממגירת השולחן, והחל לרשום בה מספרים.

בדיוק ברגע  הזה שאלה אותו אחת המוכרות היכן יש דבק סלוטייפ, והמוכר התם ביקש לברר היכן המספריים.

אני שכבר שהיתי במקום מספר שעות וידעתי היכן נמצא כל דבר, זינקתי לעבר שולחנו של הג’ינג’י שקצת נבהל מההתפרצות שלי, ואיתרתי גם את המספריים וגם את הדבק. גם חייכתי לתינוק החסיד, וניסיתי להסביר לו באמצעות מבטי עיניים כי האינטרס המשותף של שנינו הוא פחות בכי, והתחפפות מהירה מהמבנה.

איך נשלם לך? שאלה האישה, בצ’קים, או בתשלומים באשראי?

החוורתי, ידעתי מה משמעותה של האפשרות הראשונה. ידעתי גם כי בכך יבחר האיש.

למה? עד לימים אלה אני מתחבט במשמעותה של אותה נבואה שירדה עלי והאם יש בה מסר כלשהי להמשך חיי. תחושה חזקה פיעמה בי כי האיש יעדיף צ’קים.

‘אני מעדיף צ’קים’, אמר הג’ינג’י האכזר, ובעלה של האשה, שקיבל לפתע דומיננטיות בזירה, הוציא את פנקס השיקים שלו, והחל לתלוש ממנו פיסות נייר.

במקביל הוא שלח את ידו עמוק לתוך כיס חליפתו הפנימי, וחשף ערימת מסמכים בצבעים שונים, כשביניהם מבצבצים שיקים בסכומים שונים.

27 דקות נוספות חלפו בדיון מרתק אודות תאריכים, פריטה, צ’ינג’ים הפועלים בעיר, ובמבואות בתי הכנסת, ועמלות בגבהים שונים, עד שלבסוף הוצא מחשבון קטן שסכם את 17 השיקים שהאיש הציג, והסכום שנאסף הגיע אכן ל-3330 שקל.

חשתי אכזבה קלה. התחושה שלי היתה שהמתנתי שעתיים ושלשת רבעי שעה עבור עיסקה הנאמדת בעשרות אלפי שקלים, והנה אלפים בודדים.

“חסר לך 20 שקלים”, אמר המוכר.

החסיד הוציא מכיסו מטבע של עשרה שקלים, ומטבעות נוספים ממדינות רבות. “יש לך אולי לפרוט יורו לארבעה וחצי שקלים?”, הוא פנה אלי.

”חבל”, אמרתי לו, ”שתוותר על היורו, מי יודע לאן הוא יגיע. לא מחליפים מטבע זר. זה א.ב.”.

לשמחתי הוא לא התווכח ובתוך דקות עזב את המקום.

התיישבתי באנחת רווחה על הכיסא הנוח שמול המוכר, והג’ינג’י שראה אותי נאנח הציע: תרצה לקנות את הכיסא? הכל כאן למכירה.

לא הספקתי לענות, כי האשה החסידית חזרה בסערה לחנות ואמרה למוכר: “ומה עם המגירה התחתונה, היא לא תפריע לארגז מצעים?”