חודש תשרי הסתיים בבכי בנהי וביגון.
החודש הראשון של השנה, החודש הכי שמח בשנה, פתח לכולנו את שנת תשע”ו כשנה של דמים וטבח, של יתמות ושל שכול המזעזעים כל לב.
הטרגדיות אינן נתפסות כלל.
הסרטונים והתמונות שמגיעות מזירות הטבח והרציחות, אינם בני הכלה כלל ועיקר. כן, הלב היהודי לא מסוגל להכיל ולהביט בילד מתבוסס בדמו ונאבק על חייו, גם אם הוא מחבל נתעב ובן מוות שרק עתה סיים לשחוט נער בן גילו.
הוא אכן בר מוות וראוי לסקילה שריפה הרג וחנק גם יחד, אך בטוח שאנו איננו ראויים ואיננו זקוקים לחזות בזוועה הזאת, שכן גם הרג צודק ומוסרי – הוא זוועתי.
אני לא מדבר כלל מהפן המתייפייף הרווח באליטה השמאלנית רחוקת התבונה. בכלל לא. אני מדבר מהנשמה, מהנפש היהודית החצובה מתחת כסא הכבוד, זו הניזונת מקדושת החיים.
יאמר ברורות: מחבל הוא מחבל גם בהיותו קטין, וכמחבל דינו למיתה לאלתר בלי חשבונות ובלי היסוסים. אך בין גזר הדין המתבצע על פסי מסילת הרכבת הקלה בשכונת פסגת זאב, לבין הנפש הטהורה השוכנת בבתי המדרשות, אין ואסור שתהיה שייכות.
זוכרני בהיותי טלה קטן ותמים, עת רווחו פיגועי התופת באוטובוסים ברחבי העיר ירושלים והמחזות היו קשים מנשוא, את הדיווחים ששודרו בגל פתוח ברשתות הרדיו הממלכתיות. שם תוארו בצבעים כהים ועזים המראות הקשים, וגרוע מהם הריחות המזעזעים של בשר אדם חרוך ושרוף.
המלל, שכאמור היה רק מלל ששודר ונשמע באוזניים בלבד, היה קשה כל כך ומחריד כל לב, שעד היום בהיותי בעל בעמיו, אינני יכול לשכוח ולהרפות מזיכרוני את הריחות, כן הריחות הקשים שהועברו לתודעתי משמיעה בלבד, ואת התמונות של גופות ואברי אדם פזורים בינות לגלגלי האוטובוס המפויח, שגם הם כאמור רק תוארו, שעדיין רצות כתסריט במוחי, עשרים שנה אחרי.
עכשיו דמיינו את ילדכם הרכים, בני השש ובני העשר, שנחשפים בין באונס בין ברצון, בין בשוגג ובין במזיד, לתמונות שאתם מכניסים לביתכם מהדלת הראשית, דוגמת שבועונים חרדיים צבעוניים ומלאי הוד והדר.
ועוד לא דיברנו כלום וגם לא נדבר, על אנשי הווטסאפ הרחוקים והדלים, הצופים בלייב, בתמונות ובסרטונים הכי עדכניים והכי ‘חמים’ ברשת. וכמובן שאת הילדים הרכים העומדים מאחוריהם ופותחים עיני עגל בהצצה על התוכן המזעזע והחמור, הם שוכחים או שמא אינם יכולים להרחיק.
רק תזכרו חבריי את התאריך, ואם אפשר גם את המיקום, שבו קברתם את נשמתם הרכה של ילדיכם.
מי יודע, אולי הגלעד והמצבה יעירו אי פעם את נשמתכם אף היא.
•
הפרופיל של ‘המפגע הבודד’ כבר מזמן אינו מדויק.
אם בתחילת האירועים, בשלהי שנת תשע”ה, עוד דיברו על צעירים משולהבים, נטולי מסגרת, המבצעים את זממם לבד ללא התראה והכנה מוקדמת, ובשל כך כושל המודיעין באיתורם מראש ובסיכולו של הפיגוע – הרי שכיום, עם עליית המדרגה הדראסטית במהות הפיגועים ובסוגיהם, בהיותם של מבצעי מסעי הרציחות בעלי תפקידים רשמיים וממשלתיים ובעלי עבודה קבועה ומכובדת, וכן בשילובו של יותר ממפגע אחד בפיגוע, כבר ניתן לומר בוודאות כי פרופיל המפגע הבודד אינו אלא קלישאה חסרת כל שחר ובסיס.
הרוצחים השפלים יוצאים מבתיהם בכל יום ויום במטרה לרצוח ולהשמיד יהודים. לא תמיד המצב מאפשר להם לבצע את זממם ולכן הפעולה נידחת מיום ליום.
אך היא כבר שם בכיס, הסכין ותנופת היד.
לכוח המניע אותם יש שם: “מלחמת ג’יהאד” (מלחמת דת. מ”מ). וכבר שח לי ערבי מבוגר וזקן המגדיר את עצמו כמוסלמי חילוני לחלוטין: “הכל, עד הר הבית”.
רוצה לומר, המלחמה להצלת ‘מסגד אל אקצה’ (עפ”ל) מוטבעת ותוססת בליבו של כל מוסלמי, גם לא דתי, בארץ ובעולם.
התשובה לכך היא פשוטה: מלחמת ג’יהאד יהודית.
לא, לא ברחובות ולא ברשתות המקוונות, הגזמתם. מלחמת קודש אמיתית בבתי המדרשות ובבתי הכנסיות. כי מה לעשות – כוחם של אומות העולם בידיהם, וכוחנו אנו בפה, מאז ומעולם. והיום – יותר מתמיד.
כנסו לבתי הכנסיות והמדרשות, תצעקו, תזעקו, תתחננו לאבינו שבשמים בדמעות שיסיר ויבטל את הגזירה האיומה והנוראה הזו שאחריתה מי ישורנה.
לא במילים פשוטות ובקול רפה, רק בזעקה ובתחינה.
הרי אנחנו במלחמה, מלחמת ג’יהאד!