הדמיון המפתיע בין הערבים, ישראל ותסמונת בן הזוג המתעלל

האם שמעתם פעם על התסמונת, הפרעה אישיותית – apd (הפרעת הבנזוג המתעלל)?

בכל יום עובדת רינה קשה מאוד. מארגנת לבד את הילדים בבוקר, מנקה את הבית, מכבסת, מבשלת אוכל טוב ומיוחד. מנסה בכל כוחה שיהיה בית מושלם. מקבלת את הילדים בצהריים בחיוך, למרות העייפות, מקשיבה להם, מציירת איתם. בקיצור, אמא טובה!

לפני שבעלה חיים חוזר הביתה, רינה מוודאה שהבית נראה מצוחצח, שהאוכל יהיה חם – ושהכל יראה מושלם. היא מייחלת שאולי סוף-סוף חיים בעלה יבא הביתה ויהיה מרוצה.

אבל מה שקורה בכל יום אחר הצהריים, כשבעלה חוזר הביתה, לא תואם את מה שבאמת קורה בבית. חיים, הסובל מהפרעת apd חוזר הביתה עצבני ומשדר חוסר שביעות רצון. תמיד ימצא על מה לבקר, יתעלל ברינה מילולית וישפיל אותה עד עפר.

רינה תנסה להתווכח ולהוכיח כמה היא שווה ואשה טובה, אבל התוצאה תהיה: חיים יכריז על ברוגז כי רינה התחצפה אליו – ורינה תהיה חייבת להתנצל בפניו על העוול ש(לא) עשתה לו.

כך כל יום. רינה רק מוסיפה עוד ועוד דברים כדי להיות טובה יותר כדי שסוף-סוף חיים בעלה יהיה מרוצה. אבל ככל שהיא משתדלת, הוא יותר ויותר משפיל. ככל שהוא יותר משפיל – היא יותר ויותר מתנצלת.

חולפות להן כמה שנים וחיים הצליח לשכנע את רינה שהיא אינה שווה כלום. כל הקיום שלה לשווא. היא לא מוסיפה כלום לבריאה, אשה מיותרת בעולם. היא זו שאשמה בזה שבעלה אינו מרוצה בחיים שלו.

היא מתהלכת בתחושה שלא הצליחה בחיים ועם הרבה רגשות אשמה.

אבל משהו בכל אופן מקונן בליבה.

היתכן? מה אני עושה לא נכון? מה אני עושה שונה מכל חברותי? אני עושה עבודתי בצורה מושלמת ומתהלכת בתחושה שאני אפס, מרגישה אשמה ותמיד מתנצלת. על מה בעצם?

רק לאחר שהלכה לייעוץ, שמעה לראשונה על ההפרעה בה לוקה בעלה – הפרעה לפיה “המתעלל נותן לך להרגיש שאת אשמה בעוולות שלו”.

•

לאחר שקראתי אין-ספור ספרים וחקרתי את הנושא, אני רואה יותר ויותר כי הערבים סובלים באופן קבוצתי מתסמונת איי. פי. די.

ערבי אחד יוצא עם הטרקטור שלו והורג יהודים בדרך, ויום לאחר מכן הערבים בוכים: הרגו לנו איש יקר שאיבד את הבלמים.

כעת השוויגער שלנו (אובאמה והאו”ם) מצפה להתנצלות מצד ישראל. לאחר מכן מבצעים עוד פיגוע כאות נקמה על חיסול המחבל. כשמחסלים את המחבל התורן הם שוב בוכים: הרגו לנו נהג רק כי איבד בלמים. כעת הם שוב מצפים להתנצלות – ואז הם שוב נוקמים על העוול ש(לא) עשו להם…

יום אחר ערבי תולה את עצמו באוטובוס, והאיי.פי. די. האלה כבר מאשימים את היהודים ברצח. הם אפילו מפגינים ושובתים.

הבעיה היא שזה מחלחל פנימה לכל מיני אנשים. יש קבוצה גדולה בישראל שמשתכנעת מהם. הקבוצה הזאת היא בבחינת האישה המוכה והמושפלת, שהשתכנעה שהבעיה אצלה ושהיא זו שצריכה לתקן דבר-מה אצלה כדי שבעלה (הערבים) יהיו מרוצים ויפסיקו להשפיל (לרצוח).

וכמה ביקורת סופגים מהשוויגער שיושבת באו”ם.

•

מאפיין נוסף יש אצל בני זוג כאלה: בן הזוג המתעלל יצליח לשכנע את כל הקרובים והסובבים שהוא המסכן הסובל ואילו אשתו אשמה בכך. הוא יפיץ זאת ויוודא שכולם אתו. והסובבים יאמינו לו, והאישה הזו תספוג לא מעט ביקורת, עצות ודרכים כיצד עליה לוותר יותר לבעל.

גם אנשי מקצוע מסוימים יתקשו לזהות את ההפרעה אצל המתעלל וידריכו את האישה איך לוותר עוד ואיך לכבד.

בדיוק כך נראים הערבים שמפיצים בתקשורת את העובדות, כאילו הם המסכנים והסובלים. לכן רוב העולם סבור שהפלשתינים הם הסובלים, ומעניקים עצות והדרכה לישראל איך לוותר עוד ואיך להתאפק.

אפילו הדיפלומטיים אינם מזהים את האמת ועדיין סבורים שישראל אשמה וכי יש בידיה לעשות מעשים בכדי לעצור את האלימות.

כך זה אחרי כל פיגוע, וכך זה בכל פעם שיורים על ישראל מרצועת עזה.  הכל בסדר, לכל מחבל ומחבלת מעניקים טיפול רפואי מפנק. הם באים עם סכינים ואנחנו מחזירים עם תחבושות ומקום נח בבית החולים.

וכל הגיסות והחמות, כלומר מדינות העולם, עומדות ומביטות האם פינקו מספיק את המחבל התורן. ואם לא – הם מטחים נזיפה קשה וביקורת. וישראל, כמובן, מתנצלת ומבטיחה לחמות ולגיסות שתפנק את המחבלים עוד יותר.

•

כמה זמן מחזיק נישואין כאלה? האם אפשר להביא שינוי לתופעה?