‘למה המארגנים הם דתיים?’ • שבת בהדסה

1.

הלב היה עם הנרצחים ובני משפחותיהם, הכאב היה גדול/ אבל השמחה של התורה פרצה החוצה במלוא עוזה וחיפתה על הכול.

כאב לצד חדווה, אבל לצד שמחה, מראה ילדים יתומים דוויים וכואבים אל מול ילדים רוקדים עם ספר תורה ודגל, פנים נוגות ודואבות אל מול פנים קורנות וזוהרות.

וכמו תמיד – האנשים הגדולים הם אלו שנלקחים, והלקחים הגדולים, לא רק מחייהם, כי אם אפילו ממותם נשמעים, והלב זועק והנשמה מתייסרת. אבל אין פה שום התייסרות אימונית, כי בחייהם ובמותם צוו לנו את האמונה.

מספרים על נעמה שהייתה יפת נפש ברמות שלא יתוארו, שדבריה נכנסו ללב כל שומעיהם וכל כולה אמרה אמונה. מספרים על איתם שהיו בו עוצמות של אהבת ה’, אהבת ישראל ואהבת החיים.

כל כך הרבה אנשים שמעו לקחם והלכו בדרכם.

מספרים על הקדושים אהרון בניטה ונחמיה לביא סיפורים בדיוק כפי שסופרו בעבר על קדושי ישראל שנלקחו. הנשמה זועקת ואין איש מהרהר ומערער.

שמחת האמונה בשמחת התורה.

2.

בשבת שבערב חג הסוכות שהינו אחי ואני עם בן משפחה בחדר מיון בהדסה עין כרם.

חדר מיון מטבעו אינו מקום שמח ומרנין. יותר זעקות שבר ויללות קולניות נשמעות בו, מאשר קולות צחוק וחדווה.

גם בשבת זו מלאו זעקות את האוויר. זמן קצר לפני שהגענו, הגיעו למקום שני הילדים שנלכדו במכונית במושב זנוח, אחד מהם נפטר בבואו והשני הובא במצב קשה עד מאד.

הגיע הלילה.

כל מלווה יושב ליד החולה שאתו בא, והעייפות שמכריעה גורמת לעיניים להיעצם.

היכן מניחים את הראש? כמו מלאכים משמיים נראים לעיננו פתאום מספר נערים, בחורי ישיבה, חיוך אצילי והצעה שאי אפשר לעמוד כנגדה: ‘בואו ונראה לכם היכן תוכלו להניח את הראש למספר שעות!’

צעדנו בעקבותיהם לבניין ישן, ענק בגודלו, נראה בפנים כמו מאורת שדים חשוכה. הגברים נעצרו בקומה 3, הנשים טפסו לקומה 6. חושך שרר במקום. לאן אנו נלקחים? עלינו מדרגה אחר מדרגה. היה כדאי. בקומה שאליה הובלנו היו חדרים גדולים ומרווחים, מיטות רבות ניצבו בכל חדר כזה ומכל מיטה נגלית דמות שרועה בבגדיה, ישנה.

גם לנו נמצאה מיטה ריקה, וכך הגיע הקץ לייסורי אי השינה שלנו.

כשקמנו לפנות בוקר לחזור לחולה אותו סעדנו – פגשנו שוב בנערים הללו.

“בואו וראו היכן יש פה בית כנסת, נראה לכם גם איפה אפשר לאכול, איפה אפשר לשתות, היכן תוכלו לשמוע קידוש, לאכול קיגל חם ואיפה מתקיימת סעודת השבת”.

אילו לא היינו במקום לצורך שאינו מרנין כלל – היינו פשוט צוהלים ושמחים. מה חסר? הכול בנמצא. אולי טעינו בכתובת ופה זה בית הארחה ישן ועתיק, עשוי אבן קדמונית.

את סעודת שבת סעדנו עם עשרות אנשים שאינם מכירים זה את זה, שכולם מצאו מקומם תחת קורת גג אחת, כשמלצרים צעירים, אלו הם בחורי הישיבות המתנדבים, ממלאים את הצלחות במאכלים ערבים ובכמות שלא תבייש בית הארחה.

כששבתי לחדר המיון, שמעתי צעקות. אישה אחת שהגיעה עם אמה החולה צעקה על הצוות: “מה קורה לכם, אז מה אם שבת? אין אפשרות לקנות לחמנייה??ואם אני רוצה משהו לאכול? איפה אתם רוצים שאשיג עכשיו? איפה?”

הצוות התעלם מהצעקות. רגילים לצעקות בחדר מיון.

פניתי אליה ואמרתי לה: “בואי ואראה לך איפה תוכלי לקבל לחמנייה, ועוד יותר מזה”.

“לא”, היא קראה, “את בטח רוצה לקחת אותי לחבורה של דתיים שמחלקת מזון, אני לא אבוא אתך לדתיים האלו, מה זה פה, אם לא דתיים אז אין עם מי לדבר? למה כל אלו שמארגנים דברים כאלו הם דתיים? למה???”

בסעודה שלישית הבטתי שוב במלצרים הצעירים, שדאגו למקום ישיבה לחדשים שהגיעו זה עתה,  שדאגו גם למגבוני נייר לניגוב ידיים, גם להובלת קשיש שמלוו נעלם לרגע והוא ישוב בכיסא גלגלים, גם בנתינת כבוד לרב גדול וידוע, וגם בארגון הזמירות – וראיתי בהם מלאכים.

לא דתיים ולא אחרים. פשוט מלאכים.

ועל אף מצבו של החולה שלוויתי – הרגשתי שמחה בלבי, שמחה בתלמידי חכמים שיודעים מהי תורה ויודעים שדרך ארץ קדמה לה.

3.

שמחת תורה.

ברחוב שבין בית הכנסת שבו התפללתי לבין בית הכנסת הקרוב אליו, גיליתי מהומה. עשרה ילדים הקיפו פעקלע אחד שהיה על הכביש. כולנו מכירים את שקיות שמחת תורה, גדולות מגושמות, עמוסות במיני מתיקה לרוב, מגרות את החייך.

“אולי השקית הזאת של שלמה” – אמרה ילדה מתולתלת. “שלמה, בוא רגע, קיבלת שקית?”

“אולי היא של הילד ההוא  שרץ לשם במהירות?” הציע עוד מישהו והצביע על גבו  המתרחק. “אולי רץ ואז השקית נפלה לו?”

“אולי היא נפלה מהשק של הפעקלעך שהחזיק הרב מלצר?” – הציע ילד אחר. “אני מתכוון שנפלה עוד לפני שחילק את השקיות – אז היא שלו”.

השקית שכבה דומם על הכביש, קבוצת ילדים סביב, עדיין מלקקת את שאריות המציצה מהשקית של קודם, העיניים יוצאות מחוריהם. אבל שום ילד לא נוגע בשקית שאינה שלו.

“אולי זה הפקר?”- שאל ילד אחד.

“מה פתאום הפקר, יש פה סימנים, זו שקית שחילקו בבית הכנסת של…”

עוד אלו מדברים וילד גדול, אח של אחד מהם התקרב. “הי, הוא קרא, מצאתם פעקלע? אני לא מאמין, לבן של מילר חסרה שקית, הוא בוכה בבית הכנסת ממש חזק”.

הוא תפס את הפעקלע ורץ אתו  לתוך בית הכנסת, ישר לבן של מילר, כשכל החבורה בעקבותיו.

ואני נשארתי עומדת ומחבקת ביד אחת את נכדתי שהתעניינה כמוני במחזה וביד שניה מוחה דמעה מעיני. כן, אלו ילדיך אלוקים, אולי בזכותם, בזכות התמימות היהודית הזו, נזכה שבשנה הזו, שעכשיו רק התחילה, ייהפך יגוננו לגילה ודמעותינו לגשם של ברכה.