תרגיעו. מה הסיכוי להירצח בפיגוע?

הפיגועים המחרידים שפוקדים אותנו, היהודים בארץ הקודש, מעלים תחושה של כאוס, אנרכיה, מהומת אלוקים, וחוסר אונים מוחלט.

אין ביטחון, אין שלווה, חיינו תלויים מנגד, וכל ערבי שמסתובב חופשי, הוא מחבל פוטנציאלי שעשוי בהחלטה של רגע לשלוף סכין ולדקור יהודי להנאתו.

רק שלאמיתו של דבר, הקונספציה הזו שגויה לחלוטין.

אין באמת סכנה אמיתית להסתובב ברחוב, גל הפיגועים ‘הגדול’ הוא למעשה קטן מאוד באופן יחסי לתקופות קודמות, ורוב – או אולי כמעט כל – הערבים לא ממש רוצים לרצוח אותנו.

היחס שלנו לאלימות הערבית, והאימה ממנה, הינם פונקציה של מה שמכונה בפסיכולוגיה החברתית ‘בולטות תפיסתית’. ארועי הטרור מקבלים בולטות משמעותית במדיה התקשורתית, והתמונות הקשות בליווי הטקסטים הקשים, דוחקים הצידה כל נתון אחר.

אז אולי זה הזמן לעדכן מעט את הנתונים: מקרי המוות הנובעים כתוצאה מאלימות נמוכים היום לאין שיעור מגורמים אחרים כמו, תקשיבו טוב, השומנים שלכם בדם, אפרופו החגים.

אם בעבר, עוד בתקופת התנ”ך, מדינה עשויה היתה ‘להימחק’ על ידי שכנתה בכל רגע נתון, החל משנת 1945 כמו שמציין ההיסטוריון פרופ’ יובל הררי, לא קרה ולו פעם אחת שמדינה בעלת הכרה בינלאומית נכבשה, או נכחדה על ידי שכנתה.

זה לא קרה. זה גם – כפי הנראה בראייה של האדם הסביר – לא יקרה.

המאה העשרים, המאה המדממת והמטורפת ביותר בתולדות האנושות, גבתה בסך הכל את חייהם של 5 אחוזים בלבד מהאוכלוסיה האנושית בכדור הארץ.

האחוזים הספורים הללו כוללים את מלחמות העולם הראשונה והשניה, שואת יהודי אירופה, מלחמת וייטנאם, המלחמות הפנים-ערביות, והעבודה של סטלין בברית המועצות.

היום, במאה ה-21, מתים מידי שנה בסך הכל 1.5 אחוזים כתוצאה מאלימות פלילית ופוליטית. בישראל המספר נמוך אף יותר והוא עומד על 0.75.

רמת הביטחון של תושב מדינת ישראל כה גבוהה מסביר הררי בהרצאתו, שמרבית בני האדם בהיסטוריה יכלו רק לדמיין אותה. אנו הולכים לישון מבלי לחשוש שאולי באמצע הלילה תושבי הכפר השכן, או קבוצת הקוזאקים הקרובה, יקיפו את הכפר שלנו וישחטו אותנו. אנו נוסעים מתל אביב לירושלים או מאשדוד לחיפה בלי לחשוש שכנופיית שודדים ילכדו אותנו, ירצחו אותנו או ימכרו אותנו לעבדים, ואנו שולחים את ילדינו לבית הספר, ללא חשש שאחד המורים חמומי המח יכה אותו ויגרום לפציעתו.

והנה נתון נוסף הממחיש את היחס המוטעה שלנו: סך מקרי ההתאבדות בארץ עומד על אחוז. כלומר 0.25 יותר מהמתים כתוצאה מאלימות.

במילים אחרות, הסבירות שמישהו מכם ימות מאירוע אלים הכולל גם את מלחמות כנופיות הפשע בישראל, נמוך יותר באופן משמעותי מהסיכוי שאתם תהרגו את עצמכם.

אז נכון, כל מקרה מוות הוא מזעזע, משפחה נהרסה ולעולם לא תחזור לעצמה, ילדים איבדו את אבא ואמא ויגדלו לעולם אחר, שונה, קר, ואכזר. ליבנו, כואב ובוכה אתם.

יש לנו, ככלות הכל, לב יהודי קולקטיבי.

לצד זאת, עלינו לזכור, וגם להודות: אנו חיים בתקופה הבטוחה ביותר, השלווה ביותר, והרגועה ביותר מזה אלפי שנים.

פירוק הסוכה 

כיצד קורה שרגשות האושר, החדווה, והיצירה שבבניית הסוכה בערב החג, מוחלפת בתחושת ליאות, עייפות, שלא לומר מיאוס בפריקתה?

מוצאי החג מגיע, והאשה מתחילה להטריד: מתי אתה מפרק את הסוכה? מתי אתה מחזיר את הדפנות למחסן? מתי תגלגל את סכך הקיינעס לתוך האריזה (עם הסמל המקורי) השומרת מפני פגעי מזג האוויר וחיידקים?

בעל הבית מתבונן בסוכה, שהיתה כל כך יפה בעיניו אך לפני שבוע, ולא מפסיק לחשוב על הדפנות המאובקות, על הסכך הלא אסטטי, על המסמרים הבולטים מ’הלייסטים’ התומכים בסכך, ומרגיש כפועל בניין.

בזעף הוא מנסה ‘להפיל’ את העבודה על אחד מבניו, אלו שכל כך שמחו לעזור לו בבנייה, אך הם לפתע עסוקים. הם ממהרים לישיבת בין הזמנים.

הסוכה נראית לו כעת צריף מכוער, דירת ארעי כפשוטו, ושאיפתו הגדולה היא כבר ‘לגמור’ עם  זה. להעביר את הדפנות המכוערות והמתקלפות, בהם התגאה לפני האורחים רק לפני שלושה ימים, למחסן עם האריזה המטונפת של הסכך, ולהחזיר את המרפסת למצבה הרגיל, הנקי  והמסודר.

בינתיים הוא יפצע מדיק מתקלף, יגדף את בניו שהצטרפו לטיול שארגנה ישיבת בין הזמנים, וימתין לשנה הבאה.

אז הוא יוציא בשמחה של מצווה את הדפנות והסכך, וישכח את ההתנהגות המגעילה שלו, במוצאי החג.