ליל סוכות תשע”ו.
שתיים לפנות בוקר. שוכב על הגב ומנסה להירדם.
הסדקים בין מוטות המחצלת רבים, כבר כמעט בלתי נספרים, אך גם בינותם לא ניתן להבחין בכוכבי השמים הזוהרים. רק בחושך שחור.
מנסה לדמיין כמה פעמים כבר הייתי כאן, ונזכר בסוכות של “בנימין הצדיק”.
סוכות תשס”א.
הטיול בו משתתף שכני הצדיק נקלע למארב, והדמות הנחמדה-רוחנית-שמחה הזו, עולה לעולם שכולו טוהר. לעולם שכולו טוב.
הושענה רבה תשס”א. הושע נא למען קדושים מושלכים באש. הושע נא.
ושוב “פיגוע”, ושוב “מזעזע”, ושוב “לא האמנו”, ושוב “ה’ יקום דמו”, ושוב “נתפלל שאלו היתומים האחרונים”, ושוב “צריך לשמוח במועד”, ושוב אתה מגלה שהכרת אבל קצת, מדי קצת.
כמו איזה סרט שחוזר בלופ בלתי נגמר, בלתי ניתן לעצירה.
ואתה מחכה שה’ יקום דמו, שאלו יהיו היתומים האחרונים, שקריאות ה”לא ניתן” וה”רק נתחזק” יועילו, משהו, אבל הסרט תקוע באיזו כספת בלתי מושגת, ופועל שוב ושוב.
ופסוקי הקהלת של מחר מתדכאים לך בראש על גורל האנוש המוכשר שכבר הכה שורשים עמוקים ונגדע מול ילדיו, על החיוך המוכשר של אשת חיל שנמחק ונגזל בשפלות, על עם נבחר שספג, סופג ויספוג עוד ועוד שכול ומוות. וביום חגו. חג אלוקיו.
ואתה מבין שכבר את הכל ראית. את ההפגנות. את הנקמות. את התפילות. את הקללות. את ההאחזויות. את ההתחזקויות. את הבכיות ואת ההצדקות. והגורל לא עצר. ולא יעצור. גורלו של עמך, גורלה של נחלתך.
ואז כשכבר הכרית רטובה מזכרונות ויאוש, שלוש לפנות בוקר סוכות תשע”ו, אתה מתחיל לראות שהסדקים הם סדקים, כי יש מחצלת. והם רבים על פי גודלה.
ורק בזכותם, בעוד כמה שעות, כשקצת יתבהר וכשנקום מהאבל, תוכל השמש לחדור אל תוך בית הארעי שגורלו נחרץ.
והושע נא, היא לא רק אל “ה’ יקום דמו”, אלא קריאת ייעוד לאיתמים ונעמות שהעם הזה יוצר, לקום וליצור עוד ועוד מחצלות מרהיבות עין.
והסדקים? והכאב? והגורל? בלי מחצלת הם לא היו שם.
וחושב שבזה נרגעת, במשהו.
והולך ומסתכל על הילדים הישנים בפעם המי יודע כמה – הלילה. ילדי הגורל. ילדי הייעוד.
ונשכב שוב כשזעקה אחת מתנגנת שוב ושוב, בלופ של סרט בלתי נגמר, זו ששום ייעוד לא יצליח להפסיק:
הושע נא, למען איתם הנזרק בלהב אש, הושע נא!!!
ודמעות אחרונות.
ונרדם.