רגע שמיימי בשמחת בית השואבה בחסידות ויז’ניץ: במהלך ה’טיש’ שקיים אמש האדמו”ר, סיפר הרבי לחסידים כי מנגינת השיר ‘הבה נגילה’ היתה ניגון חסידי בשנים שלפני השואה – “עד שהציונים לקחו את השיר לצד הטומאה”.
כפי שידוע, אמר הרבי, האדמו”רים הקודמים יכלו לקחת שיר שמושר אצל הגויים ולגייר אותו. “אני אין ביכולתי לעשות כך”, הוסיף האדמו”ר, “אבל שיר שהיה בצד הקדושה וצד הטומאה גנב אותו – מזה איני חושש. ההיפך, שכולם יידעו שזה שיר חסידי…”
האדמו”ר החל לנגן את מנגינת השיר, ללא מילים, כשלאחר מכן הדגיש האדמו”ר: “כעת, לאחר ששוררו את הניגון במקום קדוש, בשמחת בית השואבה, השיר חזר לצד הקדושה…”
האדמו”ר הורה להכניס את הניגון למחרוזת השירים והניגונים אותם שרים באירועי החסידות.
וכך נכתב על השיר בויקפדיה:
הבה נגילה הוא אחד הפזמונים הפופולריים מראשית הציונות, אשר בוצע לראשונה בשנת 1918. בהמשך בוצע על ידי מבצעים רבים, יהודים ושאינם יהודים. הפזמון מיוחס למלחין אברהם צבי אידלסון, הנחשב לאבי המוזיקולוגיה העברית, שעיבד את מנגינת הפזמון מניגון חסידי.
על פי המסופר, מקור הפזמון הוא כדלקמן: כאשר נכנסו צבאות הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה בשנת תרע”ח (1917), התעוררה שמחה רבה ביישוב היהודי, ורבים אף ראו במאורע סימן לביאת המשיח.
אידלסון החליט לחבר פזמון לציון המאורע הגדול. הוא בחר מנגינה של ניגון חסידי ששמע אצל חסידי סדיגורה בירושלים ונרשמה על-ידו שנתיים קודם לכן, שינה אותה במקצת, כתב מילים למנגינה וכך נוצר הפזמון.
הפזמון הושמע לראשונה בנשף שהתקיים בירושלים באותה שנה וזכה להצלחה רבה.
לחן השיר מבוסס על ניגון חסידי עתיק שהושר ברוב החצרות החסידיות, בהן חסידות חב”ד, חצרות בית צ’רנוביל, חצרות בית רוז’ין, חסידות אלכסנדר, חסידות קרלין וחסידות בעלז. על פי המקובל בחסידות בעלז, ניגוני ההקפות הם מבית מדרשו של המגיד ממזריטש. בחסידות בעלז ובחסידות סקווירא היה לחן זה משמש לניגון ההקפה השביעית בשמחת תורה.
לאחר תחילת השימוש החילוני בשיר, הורה האדמו”ר מבעלז להפסיק לזמר את הלחן, וכך גם ברוב החצרות הפסיקו לשיר את הניגון.