כשהקהל הפך לכוכב • הטור של סיון רהב מאיר

 ירושלים לא בוערת. די כבר. חברים ירושלמים שנסעו לחו”ל נבהלו מהכותרות שראו משם, וצילצלו השבוע לקבל הסברים בעל פה. אמרנו להם שאפשר להירגע. ירושלים בערה, לצערנו, באינתיפאדה השנייה. היום המצב שונה לגמרי. אי-אפשר להשוות את הימים ההם למציאות הנוכחית, של זריקת אבנים ושל הפרות סדר. ואגב, המציאות הזו בתוקף כבר כמעט שנה.

אז מה נשתנה פתאום? מותו של אלכסנדר לבלוביץ’ אחרי זריקת אבנים על רכבו העלה את הסוגיה הזו לכותרות. נראה שמאז ממשלת נתניהו מתחילה סוף-סוף לטפל בבעיה.

אסור כמובן להקל ראש במהומות האלה, אבל שוב, ירושלים לא בוערת. אולי בוערת ממוזיקה, ממופעים, מתפילות, מאירועים.

הכול מתקיים בה בימים אלה כרגיל, ובחודשי אלול ותשרי – אף ביתר שאת. רוב ככל תושביה לא מרגישים את האלימות הזו, ואגב, גם רוב ככל הערבים בעיר לא מעורבים בה.

ובכלל, לא בטוח שמה שאנחנו מספרים לעצמנו על ההקצנה ועל הדמוגרפיה הערבית כל כך נכון.

הנה דוגמה: סקר מפתיע של מכון פלסטיני גילה לאחרונה ש-52% מהפלסטינים שמתגוררים במזרח ירושלים מעדיפים להיות אזרחי מדינת ישראל, לעומת רק 42% שיעדיפו להיות אזרחיה של מדינה פלסטינית. כלומר, לצד זורקי האבנים, יש גם רוב שמעדיף לחיות בישראל הממשית ולא בפלסטין הנכספת.

 אם יגידו לכם “זגורי”, תחשבו מיד על סדרת טלוויזיה. אם יגידו “שרעבי”, תחשבו על זמר מזרחי. אבל כשאומרים לכם “שטיינמן” או “שניאורסון”, סביר שתחשבו על רבנים גדולים. את המציאות הזו בדיוק מנסה לשנות הפרויקט החדש “החכם היומי”.

“ילדים ששם המשפחה שלהם ‘בטיטו’, ישמעו בכיתה בדיחות על הסרט ‘המובטל בטיטו’ של זאב רווח”, אומר אלי ברקת, ראש הפרויקט. “אבל כמה אנשים יודעים שהרב נחמן בטיטו שנולד במרוקו היה ענק רוח, ואחרי שעלה ארצה מונה לתפקיד הראשון לציון?”

ברקת, סמנכ”ל חינוך בארגון “כל ישראל חברים”, בעבר ממקימי “הקשת הדמוקרטית המזרחית”, עומד בראש צוות חוקרים שמנסה להחיות את התרבות המזרחית-תורנית. נמאס לו לספור כמה מזרחים יש בתקשורת או באקדמיה. הוא רוצה להכניס לתודעה הישראלית את אלפי חכמי המזרח, שעל רובם אין אפילו ערך בוויקיפדיה.

הצוות שלו נבר בארכיונים משפחתיים ובספריות, ופגש צאצאים שכמהים להנצחת אבותיהם. לאט-לאט הם מעלים לרשת את האוצרות האלה. בכל בוקר הם מפרסמים את תולדותיו של חכם אחד, יחד עם ציטוט קצר אחד מספריו.

המניפה רחבה. הרבנים הם לא רק ממרוקו ומתימן, מדינות שהרבנים המגיעים מהן זוכים להכרה יחסית. אנשי “החכם היומי” חושפים לראשונה את כתביהם ופעילותם של רבנים מאלג’יריה, אפגניסטן, אוזבקיסטן, גיאורגיה, כורדיסטן, סודן ועוד. גיבורי תרבות מושתקים.

“יש פה מתנה שצריך לחלוק עם כל החברה הישראלית”, אומר ברקת. “המטרה היא ליצור לימוד יומי משותף בבתי כנסת, קהילות ובתי ספר. יום ועוד יום נאסוף את אבני הזיכרון שהתפזרו”.

בצלילה ראשונה לאתר המרתק התחברתי לטקסט של החכם אברהם אזולאי. לא שמעתי עליו קודם, כמובן.

מדובר ברב מקובל שנולד במרוקו ב-1570 , וכשעלה ארצה פעל בירושלים ובעזה וגם בחברון, שם הוא קבור. חלק גדול מחיבוריו לא יצא עדיין לאור, ונשמר בכתב יד. בספרו “אהבה בתענוגים” הוא מסביר שהתורה היא כמו מראה, וכל אחד רואה בה בעצם את עצמו: “התורה היא כמו מראה מאירה, שכל הצורות שיעמדו כנגדה, יראה בה כל אחד כפי צורתו, כן התורה, כל אחד ואחד מראה בה פירוש כפי שכלו… וכל נשמה ונשמה תפרש בתורה פירוש”.

 יום חמישי שעבר, עשר בלילה, האצטדיון העירוני של לוד. ההופעה של אברהם פריד בעיצומה. פריד, הזמר המצליח ביותר במגזר הדתי, הגיע מביתו שבניו־יורק לסיבוב הופעות בארץ לפני יום כיפור.

אחרי שעה וקצת על הבמה, ואחרי ביצועים מוצלחים למיטב הלהיטים שלו, הוא מתחיל שיר שאמור להיות אחד משיאי הערב, “ונתנה תוקף”, ופשוט לא מסוגל לשיר. הקול העוצמתי והמפורסם שלו נשנק. מרגע זה ועד סוף ההופעה הוא לא הצליח לחזור לעצמו. במקרה אחר הקהל היה מתחיל לצעוק “את הכסף!” והמפיקים היו צריכים לחשוש מתביעות.

במקרה של פריד, זה הסתיים אחרת.

הנה מכתב ששלח למארגנים, וביקש להפיץ בעיר: “שלוש בלילה עכשיו. אני טס כרגע מעל אירופה, בדרך לביתי בניו־יורק, אחרי הופעה בלוד, ואני לא מצליח לישון. אני רוצה לומר תודה לקהל שבא לשמוע אותי, את ה’כוכב’ של הערב בלוד, כי בסופו של דבר אתם הייתם הכוכבים של הערב. 35 שנים אני על הבמה, ודבר כזה מעולם לא קרה לי.

כשהתחלתי את ‘ונתנה תוקף’, הרגשתי כאילו מישהו שם סכין על המיתרים שלי. לא הצלחתי להוציא טון גבוה וטהור. נחנקתי. מרוב בושה, רציתי שהבמה תפתח את פיה. תיכננתי לשיר עוד שירים רבים ומורכבים ולא ידעתי מה לעשות. זה היה כל כך בולט, שהאלפים בקהל הבינו מיד שאני בצרה.

פתאום שמעתי אתכם מוחאים כפיים, מחזקים אותי. בבת אחת כולכם הרמתם את קולכם, ושרתם איתי שיר אחרי שיר. כאלה ביצועים טרם שמעתי. אין לי מילים לתאר את ההרגשה. זו לא הייתה הופעה, זו הייתה הושטת עזרה ליהודי שעמד על הבמה במצוקה.

קיימתם כמה וכמה מצוות הערב: ‘עזוב תעזוב עימו’, ‘הקם תקים עימו’ ועוד. הפגנתם אהבת ישראל אמיתית. לא אשכח שביום חמישי בערב, בין כסה לעשור, שנת תשע”ו, אתם, אנשי לוד, עשיתם איתי חסד אמיתי. גמר חתימה טובה!”

הסטטוס היהודי:  

“ראש השנה, שהוא חג של תחנונים ושבירת הלב, נמשך יומיים. יום הכיפורים, שהוא יום של תענית, סליחה ומחילה, אינו אלא יום אחד. אבל סוכות, שעליו התורה כותבת ‘זמן שמחתנו’, ‘ושמחת בחגך’, נמשך שבעה ימים רצופים . זה מעיד כמה מקום נותנת היהדות לשמחה” (הרב שמשון רפאל הירש)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות