רבי אהרן (השני) מקרלין נהג לספר את הסיפור הזה מדי שנה בסוכות.
אני הקטן נוהג לספר אותו בשלוש השנים האחרונות, מאז שקראתי אותו בספר ’לב השמים‘ שמקבץ רעיונות וסיפורים של ר‘ שלמה קרליבך.
ואתם? לדעתי אחרי שתשמעו אותו, תספרו אותו השנה גם בסוכה שלכם.
בעיירה אחת, לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד היה עשיר מופלג שהיה לו הכול, חוץ מדבר אחד: שמחה בלב. בליל שבת ישב ליד שולחן מפואר ומלא כל טוב, אבל הוא ואשתו רק רבו וצעקו. השני, שגר מולו, היה חסיד קרלין עני ואביון, אבל מלא שמחה. בשבת הוא ומשפחתו היו יושבים מול מנות צנועות ודלות – ושמחים ושרים עד לב שמיים.
העשיר סבל פעמיים. גם מהמריבות בתוך ביתו, אבל לא פחות, ואולי יותר, הוא סבל מקולות הזמרה והשמחה שעלו מבית השכן העני.
כל שבת הוא איכשהו התגבר, סגר חלונות, הגיף תריסים, אבל בסוכות הסיפור הפך באמת לבלתי נסבל. שתי הסוכות, של משפחת העשיר ושל משפחת העני, עמדו ברחוב זו לצד זו, דיקט לצד דיקט, בלי שום יכולת להשתיק את קולות השמחה. והעשיר, באמצע המריבה המשפחתית הקבועה, היה שומע את השירה הנפלאה של שכניו העניים ומתפוצץ.
פעם אחת, לפני סוכות, החליט העשיר שאין לו כוח לעמוד בעוד חג כזה, והורה לכל אנשי העיירה, שהפרנסה שלהם הייתה תלויה בעיקר בו, לא לאפשר לשכן החסיד לבנות סוכה. כל מי שייתן לו חתיכת עץ – יפוטר מעבודתו.
החסיד העני, שבכל שנה יצא לקושש קצת עצים וקרשים וענפים מתושבי העיירה, הבין אט אט שלא תהיה לו סוכה השנה (וכאן מוסיף קרליבך: ”אתם יודעים, רבותיי, העולם חושב שהומלס הוא רק אדם שאין לו בית. אבל דעו לכם: הנשמה של יהודי היא הומלס אם אין לה סוכה לשבת בה שבעה ימים…“).
הלך החסיד ברחוב, חסר אונים, ותהה איך בכל זאת יבנה השנה סוכה.
פתאום הבריק בו רעיון: באותם ימים היו העשירים קונים לעצמם מצבות אבן יקרות לשים על קברם, ואילו העניים היו מסתפקים בעצים זולים. בבית העלמין של העיירה עמדו עשרות קרשים שעליהם כתוב ”פ“נ“ (פה נטמן), מוכנים לעת הצורך… רק ”פ“נ“ נכתב עליהם, בלי שם הנפטר כמובן. את זה היו משלימים בזמן הלוויה.
החסיד אמר לעצמו: כמה יהודים כבר ימותו בשבעת ימי החג? ניקח לסוכה כמה קרשים כאלה, מצבות עץ, ונחזיר אותם אחרי החג. אמר ועשה.
בתוך כמה שעות בנה סוכה נפלאה, מוארת וירוקה. בליל החג נכנס לשם עם כל משפחתו, והשמחה והשירה מילאו את הרחוב כולו. ו-שמחת! ב-חגך! ו-היית אך שמח! נכון שמכל כיוון היה כתוב על הסוכה ”פה נטמן“, אבל כשכל כך שמח בלב למי אכפת?
העשיר היה המום.
הוא חשב שהשנה סופסוף הוא פטר את עצמו מסבל השמחה של שכנו – אבל לא. השמחה השנה הייתה ביתר שאת וביתר עוז. מתישהו, באמצע חול המועד, הוא לא היה יכול לסבול עוד. הוא רץ אל סוכת החסיד וצעק: מי נתן לך את העצים האלה?! איך בנית את הסוכה הזאת?!
החסיד ענה: תירגע, שכני היקר. קודם כול חג שמח. אני שמח שבאת לבקר אותי. תנוח דעתך, אף יהודי בעיירה לא נתן לי קרשים, כמו שציווית. פשוט הלכתי לי בערב החג ברחובות העיירה, ופתאום ראיתי את ידידי הוותיק מלאך המוות.
אמרתי לו: שלום עליך מלאך המוות, מה אתה עושה בעירנו? והוא ענה: באתי הנה בשליחות מיוחדת, באתי להרוג את הגביר הזה, עשיר העיירה.
בשלב הזה פניו של העשיר החווירו, והחסיד המשיך וסיפר שאמר למלאך המוות: לא כדאי לך להרוג אותו. אל תבזבז עליו את האנרגיה היקרה שלך, הלוא הוא כבר מת. הוא יותר ממת. הוא מת במיתה משונה אלף פעמים ביום. הוא מלא רק בכעס ועצבות, אין לו טיפת שמחה, ותאמין לי, זה מתחת לכבודך להתעסק עם סחורה כזו.
ענה מלאך המוות: אני מודה לך מאוד, חסכת לי עבודה, ולאות הוקרה אני רוצה לתת לך במתנה את כל העצים של בית הקברות. והנה, סיים החסיד, תסתכל על קירות הסוכה שלי: פה נטמן ופה נטמן ופה נטמן…
דבריו של החסיד חדרו ללבו של הגביר.
הוא התחיל לבכות, ואחרי שנרגע מעט אמר לחסיד: אנא, מחל לי, ואמור לי מה אני יכול לעשות, איך להוציא את העצבות מהלב. גלה לי את הסוד שלך. איך לי יש הכול ואין לי שמחה, ולך אין כלום ואתה שמח?
ענה החסיד: אם אתה רוצה להיות שמח, תרשה לי לקחת אותך איתי לקרלין, לרבנו הקדוש, ושם תלמד מהי שמחה אמיתית.
וכך היה. הגביר התקרב לתורה ולחסידות והפך ליהודי שמח.
המטרה של הסיפור הזה היא לא להפוך את כולנו לחסידי קרלין.
קרליבך סיים כך: ”העשיר היה צריך רק מישהו שידליק אותו. אתם יודעים, זה לא יאומן כמה קל לפעמים לקחת אדם אבוד לגמרי, ולהעלות אותו מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה. לפעמים דווקא אלה שהגיעו לתחתית יודעים שאין שום מקום לברוח אליו, רק לעלות למעלה. אני מקווה שתספרו את הסיפור הזה זה לזה, בלילה הקדוש של סוכות“.
מכירים את הביטוי ”אתרוגים אחרי סוכות“? האמת היא שאף פעם לא הבנתי אותו. אתרוגים זה דבר מקסים, גם אחרי סוכות.
יש לי ביטוי מתאים יותר לתיאור משהו שכבר לא מתאים מבחינת התזמון, כי המציאות התקדמה הלאה, פנה היום, השער ננעל: תפילות של יום כיפור אחרי יום כיפור. וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות עכשיו, לכתוב על פיוט של יום כיפור אחרי יום כיפור.
אני פשוט רוצה להוציא את הטקסט הזה מתוך המחזור של יום כיפור לכל השנה, כי הוא מתאים מאוד גם לחשוון ולכסלו ולטבת וכו‘ וכו‘ (כולל אדר ב‘).
אני מדבר על ”וְאָבִיתָ תְהִלָה“, פיוט קדום של קהילות אשכנז ששרים במוסף של יום כיפור. בישיבה שבה אני מתפלל כבר שנים, לא אומרים אותו, וכך קרה שזכיתי להכיר את המילים האלה רק לאחרונה, כלומר בגיל 39. ממש תינוק שנשבה.
ומה כל כך מיוחד ב“אבית תהילה“?
בניגוד לפיוטים שמעלים על נס את הבורא (למשל: ”מלך עליון“, ”וכל מאמינים“), ובניגוד לפיוטים שמעלים על נס את המלאכים או את גודלו של היום (למשל: ”ונתנה תוקף“), הפיוט הזה מתאר אותנו, בשר ודם, ומשבח דווקא את החולשות שלנו, המכאובים שלנו והמוגבלות האנושית שלנו.
אנחנו לא מושלמים, ממש לא, ולמרות כל זה, ובעצם דווקא בגלל כל זה, מאיתנו הקב“ה תאב לקבל תהילה, ולא ממלאכיו השמימיים.
המילים מתארות את כל צבא השמיים, את מלאכי השרת המופלאים מצד אחד, ומצד שני אותנו, שזוכים לתיאורים לא ממש מחמיאים: ”דלי מעש“, ”חסרי שכל“, ”חורשי רשע“, ”לכודי פח“, ”סרוחי מעש“, ”שבעי רוגז“, ”קוראי בחינוף“, ”ריקי צדק“ ועוד ועוד. ובכל זאת – מאיתנו, המתחנפים והסרוחים והריקים האלה – הקב“ה מבקש שותפות וקשר.
השיר הזה משפיל אותנו ומרומם אותנו בבת אחת. מזכיר לנו כמה אנחנו קטנים וגדולים גם יחד.
לאחרונה גיליתי שעוד מישהו חשב שצריך לדבר על הטקסט הזה, ובעיקר על המסר שלו, קצת יותר. כן, גם בסוכות, אחרי שכבר החזרנו את המחזורים למדף ושכחנו מהם עד לשנה הבאה.
מתברר שאורי אליצור ז“ל נתן לפני תפילת נעילה שיחה שלמה על השיר הזה.
הנה רק טעימה מהדברים שלו: ”השאלה התשתיתית באמונה היא: למה ברא הקב“ה את העולם? בשביל מה הוא צריך את זה? זו שאלה שהיא יסוד יסודותיה של האמונה. הפירוש העמוק ביותר לכך שהקב“ה ברא את האדם בצלם אלוקים הוא שהוא צריך אותנו, והאמונה הזו אכן מעוררת פליאה גדולה.
“יש פיוט שכתב כותב אלמוני ליום הכיפורים שאני נורא מתרגש ממנו, שלצערי נשמט מרוב נוסחי התפילה, שבו הפייטן מביע בדיוק את הפליאה ואת התימהון הזה. בעיניי, הפיוט הזה הוא נקודת המוקד של ימים נוראים. הקב“ה בחר באדם, ונתן לו ברחמיו את האפשרות לבחור. אם נרצה לבחור ברע נוכל לעשות כך. לכן כל צבא השמיים, ’אראלי אומן‘ ו‘אבירי אומץ‘, כנאמר בפיוט, אינם מספיקים. אין להם בחירה, ולכן השליחות שלהם אינה יקרה לקב“ה כמו שליחותנו. זה צלם אלוקים שבאדם, וזה מה שהופך את השליחות של האדם לכל כך יקרה וכל כך נצרכת”.
• הטור מתפרסם העיתון ‘בשבע’