מדוע זכו בנותיו היפות של אשר להינשא לכוהנים גדולים?

“גוט יום טוב!”, “גוט יום טוב!”, נישאת הברכה החגיגית בפי כל ממוצאי יום הכיפורים. ואני מתיישבת לכתוב לכם, או לפחות להתחיל לכתוב את הטור השבועי שלי.

לפנינו עשרים ימים מלאי שמחה, ללא תחנון, ממוצאי יום הכיפורים ועד אחרי שבת בראשית, עד שיאיר עלינו אורו של ראש חודש חשוון.

מזג האוויר כאן נעים. ממש סתיו יפהפה. רוח נעימה מנשבת ואלמלא הקור העז שהפיקו מזגני בתי הכנסת, סביר להניח שלא הייתי מצטננת.

כאן זה בניו-יורק, בשכונת קראון הייטס. מרכזה העולמי של חסידות חב”ד.

בערב יום הכיפורים, בחיפושי אחר בית כנסת שיהלום את צרכי ודרישותיי – לא צפוף; לא מחניק; של דוברי עברית; ללא מיליון ילדות קטנות שקופצות על הראש ומנגבות את הבמבה בחצאית הלבנה; ללא דיבורים בתפילה ועם מחזורים בשפע (אסור לטלטל. כך שאי אפשר להביא מהבית) – עברתי כבר בשלושה בתי כנסת, מתוך חמישים ומספר דומה של מניינים שיש כאן בשכונה.

על תפילה ב-770 לא הרשיתי לעצמי לחלום. מאות רבות של בנות, נערות ונשים צבאו על המקום מקצה לקצה. עזרת הנשים הייתה מלאה עד אפס מקום. ובאומרי מלאה, כוונתי, עמוסה עד להתפקע. ללא מקום עמידה אחד פנוי.

נכון אמנם שב”המלך” לא נשמע הגה בכל עזרת הנשים, למרות הצפיפות האיומה, אך כפי שסיפרו לי, אף לא נמצא מחזור אחד לרפואה. כן. אני ביקורתית ושיפוטית לעיתים קרובות. אך אני לומדת לראות את הדברים הטובים ומודה לה’ על כל הדברים הטובים שהעניק לי. כמו למשל המשפחה הנפלאה שמארחת אותי (בתי, חתני ונכדותיי), ועל מזג האוויר הנפלא ועל בית הכנסת שמצאתי.

ואפילו על כל אותן נשים שרגלן לא דורכת בבית כנסת משך כל השנה כולה, הממלאות את עזרות הנשים בבתי הכנסת בשכונה. אני מסתכלת כלפי מעלה ומבקשת מה’ שייתן לי ולו פרומיל מהסנגוריה של הרה”ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב. וה’ נענה לתפילתי.

חב”ד דורשת סדר

אני רואה אותן ביום חמישי שלאחר יום הכיפורים, בצאתי מתפילת שחרית. עשרות ואולי מאות בנות צנועות וחסודות, בנות צעירות, ישובות על המוזאיקה מחוץ לעזרת הנשים ב-770. בנות שמחזיקות בידן קובץ לימוד לשנת ‘הקהל’. רואים עליהן שמנהטן הרחוקה כלל אינה מעניינת אותן. חלקן הגדול הגיעו לכאן בפעם הראשונה.

זהו בוקר שטוף שמש שאחרי היום הקדוש, ואותי מסקרנת התחושה של מי שנולדו לאחר ג’ תמוז. כיצד הן מרגישות את הקדושה. כיצד הן מסתדרות בשכונה שכולה הכנסת אורחים.

“תגידו, איך אתן מרגישות?” אני שואלת שלישיית בנות שעסוקות בלימוד מצוות ‘הקהל’.

“כייף. אנחנו מאושרות”, הן עונות כמו במקהלה.

“היכן אתן ישנות? מה אתן עושות בשעות היום?”

הן “בנות חב”ד” מהעיר עמנואל. האחת רק בכיתה י”א וזו הפעם הראשונה שלה ב-770. השתיים האחרות כבר היו כאן בשנה שעברה. הן נמצאות מבוקר עד ערב בסביבה של לימוד ופעילות. “בכל ערב אנחנו מסיימות את היום בקריאת שמע כאן ב-770 וחוזרות לדירה. לכל קבוצה יש מדריכה שאחראית על הבנות”.

הסדר הזה, ובכלל הסדר בליובאוויטש, מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. ישראלים אינם ידועים בסדר וארגון. אבל איך אומרים אצלנו? “ליובאוויטש מונט סדר”. ליובאוויטש דורשת סדר.

אני מתעניינת בצום שעבר עליהן והן מספרות: “יום כיפור היה היום המרגש ביותר מאז שהגענו לפה”. אחת מהן מוסיפה ואומרת שנקודת השיא הייתה בעת שהגברים ניגנו את “מארש נפוליאון” ובעיקר בעת שהאלפים זעקו “שמע ישראל” ו”ה’ הוא האלוקים” קודם לכן.

השנייה אומרת: “אפילו שאני קטנה, הרגשתי כאילו שהרבי נמצא איתנו כאן”. כן. קוראות יקרות, זה ה”כייף” של בנות חב”ד. זה מה שעושה אותן מאושרות.

לרצות. פשוט לרצות

אני חוזרת לדירה בה אני מתארחת ונשאבת לשטויות שמתרחשות בארץ. חתונתה של בר רפאלי מעסיקה את הרשתות החברתיות. קשה לי שלא לראות את ההבדל העצום בין מי שמונחות כל היום בקדושה ובטהרה ומי שעסוקות ברכילות וענייני העולם.

תענוג להיות פה. ממש כייף. ניתוק מההבלים שמעסיקים את חיינו. אבל תוך כדי אני חושבת שרק עכשיו הסתיים יום הכיפורים ועליי לחשוב רק טוב על יהודיות אחרות.

מה שמזכיר לי סיפור קטן:

פעם נכנס הרבי הקודם, אדמו”ר הריי”צ מליובאוויטש, לאביו הרש”ב ביום שלאחרי יום הכיפורים ושאל אותו: “אבא. מה עושים עכשיו?” – ואביו ענה: “עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה…”

נכון שהשבת נקרא את פרשת האזינו, אבל אני כבר עסוקה בפרשת וזאת הברכה, היחידה שאין לה שבת משלה. דווקא הפרשה הזאת שחותמת את התורה הקדושה, היא פרשה ששמה ברכה.

סבתא ז”ל אמרה לנו לברך תמיד. להודות לה’ כל העת ולא להפסיק לברך. “צריך להראות לקב”ה שצריך”. אני מתקשה לתרגם את הדברים לעברית, כי באידיש זה נשמע יותר טוב.

סבתא לימדה אותנו שהפסוק “פותח את ידך”, מלמד אותנו שצריך לפתוח את הידים ולבקש. לפתוח אותן ולהודות על מה שיש. צריך לרצות ולומר זאת בקול: “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון”. צריך לרצות. פשוט לרצות.

צניעות וכהונה יד ביד

בברכתו של אשר אומר משה רבנו, אבי הנביאים, מקור הברכה, את המילים הבאות: “ברוך מבנים אשר”. אבל בהמשך על המילים “וטובל בשמן רגלו”, מציין רש”י הקדוש שברכה זו מתייחסת גם לבנות.

יתרה מזו: רש”י מציין את יופיין של בנות שבט אשר ש”היו נשואות לכוהנים גדולים”.

מה הקשר בין שני הדברים? מה הקשר בין היופי והכהונה? הרי ברור שהמשפט השטחי “הטובים לטייס והטובות לטייסים”, אינו משפט יהודי.

את התשובה לשאלה הזאת מצאתי באחת משיחות קודשו של הרבי. הרבי מסביר שיופיה האמיתי של האישה נמדד בצניעותה. שהרי “כל כבודה בת מלך פנימה”. ומכאן כבר ברור מה הקשר לכהונה.

המדרש אומר שאישה צנועה ראויה להינשא לכהן גדול ולהעמיד כוהנים גדולים, ומספר שקמחית זכתה לבנים ששימשו בכהונה גדולה בזכות צניעותה.

הקשר בין צניעות וכהונה גדולה ובין שתי אלו ליום הכיפורים ברור ומובן. הכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים. למקום המוקדש ובמילא המוסתר ביותר של עם ישראל. המקום בו שורה השכינה בעולם הזה. במילא מובן גם הקשר שבין פרשת וזאת הברכה ליום הכיפורים והסיבה שהביאה אותי לכתוב על הפרשה למרות שאנו עומדים לפני פרשת האזינו.

אני מתפללת שבזכותן של מאות ואלפי הנערות והנשים המארחות והמתארחות כאן בשכונה, נזכה שעוד בחג הזה, חג הסוכות של שנת הקהל, בו אמור המלך לאסוף את כולנו, אנשים נשים וטף לעזרה שבירושלים ולקרוא בפנינו מתוך ספר התורה, נהיה כולנו בירושלים עיר הקודש, בבית המקדש השלישי. קהל גדול ישובו הנה!

 • חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]