מותר לגנוב, מותר להתנהג באלימות, מותר להיכנס למקומות שאינם שייכים לך, מותר להציק לאחרים, להפריע למלאכתם, להשפילם ולצעוק עליהם בגסות.
כן, כל זאת מותר.
מה אסור? אסור לנהוג בתרנגולים מנהג כפרות, מנהג שנהוג מימים ימימה ונעשה בצורה הכי ראויה, נקיה ובלתי מציקה.
האגודה לצער בעלי חיים, מעדיפה לשמור על הג’וק ולדרוך על הראש של האדם – ועושה זאת שוב ושוב בכל הזדמנות אפשרית.
בעלי חיים יקרים לאנשים דתיים ובכלל לאנשים אחרים, לא פחות מאשר לאנשי האגודה. זאת הם יודעים היטב. אבל אם יודו בכך, לשם מה צריך אותם? איך יוכלו לקבל תקציבים לעמותה הנכבדה אם, בעצם, כל האומה כולה שומרת על בעלי חיים ואינה יוצאת להכחידם ולצערם? (מלבד מעטים שקיימים בכל המגזרים וכל בני תמותה נסערים ממעשיהם, בדיוק כמו האגודות למיניהן).
אגודת צער בעלי חיים אורבת לטרף בצדי הדרכים, לוכדת בני אדם ברשת המצלמות שלה, בצווחותיה ובתהמולתה, וגורמת להם להרגיש שהם הזיקו, הרעו, הציקו לבעלי חיים.
ומכיוון שלא מוצאים אנשים שמציקים לבעלי חיים בכל יום ויום, אנשיה מחפשים את המטבע תחת הפנס.
הגיע יום הכיפורים. כבר שנה שלימה מחכים הם לכפרות הללו.
בעלי חיים במקום אנשים? מה זה פה? תנו לחיות לחיות!
מי שמע שעושים על תרנגולות כפרות? חוצפה! עזות מצח! רשעות! התעללות!
אולי אם ילבשו אלו היוצאים לערוך כפרות בתרנגולים, חולצות תואמות, עליהן יהיה כתוב: “גם אנשים – הם בעלי חיים!”, אולי אז יחשבו נציגי החיות פעמיים לפני שיציקו להם ללא כל סיבה.
(נ.ב אינני מכוונת דברי לאלו שמובילים תרנגולים לכפרות באופן בלתי אחראי ובשחיטה שלאחר גסיסה).
2.
לפני שנים הוצאתי סרט ושמו ‘עלה ירוק’ – אחד מתוך 7 סרטים שלי באורך מלא, סרטים שמיועדים לבנות ולנשים ומוקרנים על מסך גדול בשכונות ובערים.
אלו שראו את הסרט לא יכלו לדעת מה עומד מאחוריו וכמה עמל, יגע ויזע עבר הסרט עד שיצא לאור. והכול, כן, לא פחות ולא יותר ב’זכות’ אגודת צער בעלי חיים הנכבדה, האגודה ששומרת על כל בעלי החיים, חוץ מבעלי חיים הולכי על שתיים.
זה התרחש במהלך יום צילום.
יום צילום, לאלו מכם שאינם יודעים, הוא יום יקר במיוחד, מורכב מאנשי צוות רבים כמו צלמים, אנשי סאונד, במאי, תאורנים, אנשים האחראים על האוכל והשתייה, אלו שאחראים על מציאת הלוקיישנים וקבלת האישורים לצלם במקומות מסוימים, ועוד.
בראש כל אלו עומדים השחקנים הנבחרים, שכאשר הם שחקנים ידועים ומנוסים, עלותם גבוהה לאין שיעור.
עלותו של יום צילום יכולה להגיע לכדי עשרות אלפי שקלים ומתוכננת זמן רב מראש, כדי למנוע כל הפרעה.
באותו יום צילום הגענו לחווה מסוימת שהוכנה מראש לצילומים. בעלי המקום ארחו אותנו יפה. הכול היה מוכן.
השחקניות ידועות השם במגזר החילוני, שליום זה, כמו ליתר ימי הצילום, הפכו לנשים משלנו, היו לבושות במיטב המחלצות, כפי שהיו אמורות להיות לבושות לצורך הצילומים. כיסויי הראש היו קשורים לראשיהן באופן מושלם. האיפור, הנצרך מתוקף הצילום, תוקן, והנה, סוף סוף ניתן לצאת לדרך.
הכול היה נראה מצוין. לא פסקנו מלברך על היום הנאה שנפל בחלקנו, על המכשירים שעבדו כפי שצריך (זה לא מובן מאליו), ועל כך שהשחקניות שלנו ידעו יפה את הטקסט ואת כל מה שעליהן לעשות.
לצורך הצילומים היו השחקניות אמורות לעלות על חמור ולרכוב עליו. הן ידעו זאת מראש, אלא שלפתע שלפה אחת מהן את חרבה מנדנה:
“לא”, היא צווחה, “אני לא מוכנה לעלות על החמור! זה צער בעלי חיים!”
לא הועילו תחנונינו, לא הועילו ויכוחנו על כך שהיא התחייבה לעשות זאת. היא לא הפסיקה לצווח, להפחיד את הילדות שהיו אתנו לצורך הצילומים, להמריד את אנשי הצוות הרבים, להתרוצץ כאחוזת תזזית בין כלוב לכלוב, עד שמצאה את מקום מגוריו של החמור וטענה בלהט שהוא חי בתנאים מחפירים.
לבסוף מצאה גם מספר תרנגולות שמסתובבות תחת קרני השמש והזעיקה מיידית את האגודה, שחכתה כהרגלה לטרף – ומצאה.
אני רוצה להזכיר שכל זאת נעשה ביום הצילום שלנו, בזמן היקר לנו, שתוכנן לפרטי פרטים משך ימים ושבועות. אנשי הצוות מצאו עצמם עומדים ומסתכלים בהצגה לא להם, כשהם חורקים שיניים ומחכים להתחיל לצלם.
הפסד כספי עצום היה הסרט הזה, עם הוצאות שלא מן המניין.
החווה ספגה איומים והפסדים ורק אנשי צער בעלי חיים יצאו להם מהסרט הזה כשידיהם אומנם מגואלות בדם של רשעות, אבל באושר גדול על כך שהצליחו לרסק אבריהם של בעלי חיים בלתי חשובים (אנשים וחרדים) ולהביא את הישועה לחמור ולתרנגולת המסכנים.
3.
ליד ביתי ישנה גינה רחבה במיוחד. תושבי בית וגן מכירים אותה כ’גינת הנחש’.
הגינה מלאה משך כל שעות היום בצחוק ילדים. כתות של גנים ותלמודי תורה יוצאים אליה לטיול, הורים עם ילדיהם באים לאכול בה את ארוחת הערב, ומשפחות שלמות לבושות בהידור מטיילות בשביליה בשבתות ובחגים.
הגינה מיועדת לילדים, אבל בכל בוקר, בשעה מוקדמת, מגיעה אליה אישה שמאכילה את החתולים.
נכון שפחי האשפה מלאים באוכל, נכון שהחתולים הללו חתולי בר הם ולא פוסקים לאכול משך כל היום, אינני חושבת שהחתולים רעבים, אבל, אם לא מזיקה האישה לאף אחד, למה לא? זה נהנה וזה לא חסר, ואפילו מעניין לפעמים לעצור ולהביט במחזה.
לעתים ילדים שמגיעים לגינה (ילדים מכל המגזרים) רודפים אחרי החתולים ומנסים להבריח אותם. בכל פעם כזו, פונים מבוגרים לילדים ומוכיחים אותם על כך.
לא צריכים להיות אנשי צער בעלי חיים בשביל להרגיש את החיות ולתת להם לחיות. גם לנו, כולנו, בדיוק כמו לכם, יש לב, שמרגיש בעלי חיים ויודע שלא לצערם. ואולי לא ידעתם, אבל אותה מנגינה (מנגינת המצוות והמנהגים היהודיים) ששולחת אותנו לעשות כפרות, היא גם זו שצוותה אותנו להיזהר בבעלי חיים ולא לצערם.
אז אנשי ‘תנו לחיות לחיות’ היקרים, עד שתתפקחו, המשיכו ללבות אש, כרצונכם, המשיכו לדרוך על ראשי בעלי חיים למען פרסומכם ורווחיכם.
אנחנו, מבחינתנו, נמשיך לעשות כפרות כל אחד כפי מנהגו, ונוסיף לבקש גם עליכם שתזכו לחיים טובים ארוכים ולשלום.