‘פראדה’ ו’גוצ’י’ צולמו ביום חול

אני חב”דניקית וגאה בזהותי. כן. שמעתי לא אחת את המשפט: “את לא סבלת כמונו, כי הרבי שלכן העריך וקידם נשים. אבל אנחנו יושבות בחושך”. שמעתי. שמעתי גם נשים שטוענות שחב”דניקית אינה חרדית, אולי דתייה בקושי. גם את זה שמעתי.

בימיה האחרונים של השנה הקודמת, הנחיתי אירוע שנערך בארגון ‘סולם’. נכחו שם ראש העיר ירושלים וסגן שר החינוך ח”כ מאיר פרוש ושורה של נכבדים. בראש עמותת סולם עומדת הרבנית ארנסטר וכלתה שמספקות גני יום לכ-1,100 ילדים, מחציתם ילדים מיוחדים, ומייצרות הלכה למעשה את ה”שילוב” בין האוכלוסיות השונות.

יתרה מזו, לאחרונה השכילה העמותה לקחת נערות דוברות אידיש ולהכשירן להיות סייעות ותומכות במעונות היום גם לילדים מהחינוך המיוחד. הגב’ ארנסטר שעומדת בראש האימפריה הזאת, מעסיקה ומפרנסת מאות משפחות. אני יכולה לספר שמדובר בכ-620 משכורות מידי חודש.

סגן שר החינוך, שארבעה מנכדיו מתחנכים באותם מעונות, הקשיב לדבריי כאשר הצגתי את הפרשנות החסידית למאמר חז”ל “בשבילי נברא העולם”, וכאשר שמע את שמי, הגיב: “נו, אם אישה אומרת חסידות, כנראה שהיא חב”דניקית”.

קוראים לי שניאורסון ואני שמחה שזכיתי. להיות חב”דניקית זו עבודה לא קלה בכלל. גם פיזית וגם נפשית.

זה לוודא שבתא המטען ישנו תמיד מלאי מספיק של נרונים להדלקת נרות. זה להילחץ כאשר דבש נשפך מהדבשיות הקטנות על הפליירים עליהם מודפסים זמני כניסת ויציאת השבת, ולחשוב שבע פעמים בשעה מה אני יכולה לעשות על מנת למלא את שליחותי בעולם הזה ולהביא את אור התורה לעוד יהודים.

להיות חב”דניקית זה להסמיק, לחשוש ולהסס, אבל לא לוותר ולגשת לרכילאית מתוקשרת ובכירה בעיתון הנפוץ במדינה, כדי להציע לבדוק את המזוזות אצלה בבית.

אחר-כך לנסוע אליה הביתה. לאסוף את המזוזות, לשלוח למגיה, לאסוף מהמגיה ולחזור אליה עם התוצאות (הלא מרנינות במקרה הזה).

להיות חב”דניקית זה לוותר. להניח את הרצונות הפרטיים בצד ולהתגייס למען המטרה הנעלה, המטרה של כולנו.

זה לא תמיד נעים להיות “חשוכה” ולא מתקדמת ונאורה ולהשמיע את דבריו של הרבי בתוקף. כן. מה לעשות, יש שליחות. יש תפקיד שצריך למלא. אז לא, אני לא יושבת בחושך. אני מביאה אור.

 מה זה הקהל?

השבוע בהשקה של תוכנית מפוארת ומושקעת של חברת ‘אוסם’ שתחלק 60 אלף אריזות חטיפים במגזר החרדי שישמשו כ”פעקאלאך” להשתיק את הטף בעת שהאימהות מבקשות להתפלל בנחת.

אין ספק שזו תכנית חינוכית למדי והילדים היקרים ילמדו אפילו על שנת השמיטה שזה עתה הסתיימה. אני גם משוכנעת שהתכנית הזו תתרום לשמחתם של הילדים בזמן שמחתנו, אבל כאשר נתנו לנו הזדמנות לשאול משהו, שאלתי את המארגנים מה בדעתם לעשות לשנת ההקהל…

לא הופתעתי כאשר תגובתם הייתה מופתעת. הם לא שמעו על זה… הם הבטיחו ללמוד את הנושא ולחזור עם תכניות ופעילויות לשנה המיוחדת הזו.

אבל תשאלו כל ילד חב”די מה התוכניות שלו להקהל ותופתעו מהתשובות שתקבלו.

כי הקהל כמו שהוא, במובן הפנימי שלו, אינו סתם התקהלות גרידא. הקהל הוא הזדמנות להכתיר עלינו את המלך ולא מלך בשר ודם. הקהל הוא הזדמנות לעסוק בעניינים של צניעות וטהרה. הקהל משמעותו קבלת עול מלכות שמים ויראת השמים. טוב, ניתן לאוסם לחלק את המלוחים ולעלית (שטראוס) את המתוקים. אבל אנחנו – הנשים – נתכנס כדי ללמוד תורה, להתחזק ביראת שמים ולקדש את שמו יתברך במעשינו.

 צולם ביום חול

נכון שיש דברים בהם ישנן דעות שונות. כמו למשל אורך החצאית, מפתח הצוואר, כיסוי הראש וכן הלאה. אבל יש דברים שיש עליהם קונצנזוס מוחלט. השבת היא אחת מהם.

זאת הסיבה שעמדתי נדהמת כאשר הגיע לידי סרטון ששודר בערוץ 10 על “המהפכה במעמד האישה החרדית” – סרטון ששודר בשבת ובו הופיעו נשים חרדיות מתחת לכיתוב “צולם ביום חול” שצרם לא פחות.

לא הוטרדתי מכותרת המשנה ששאלה “איפה הימים שהיה קל לזהות את האישה החרדית ברחוב”… ממש לא נפלתי מהצורך של חלק מהמשתתפות החרדיות להראות קבל עם ועדה שמותגי על כמו ‘פראדה’ ו’גוצ’י’ הם חלק בלתי נפרד מהגרדרובה שלהן.

לכל אחת יש אמות המידה שלה ואת ענייני הצניעות שלה אותם היא סוגרת מול בעלה או מול הסמכות התורנית שהיא סומכת עליה.

אבל, הכיתוב “צולם ביום חול” צרם יותר מכל השטחיות והרדידות שביטאה “המהפכה במעמד האישה החרדית”. הזילות בכבודה של השבת מנוגדת אפילו למכנה המשותף הנמוך ביותר שקיים במחננו.

אחת הנשים שהוזמנה להצטלם לתכנית קלטה שהתחקירנית משקרת במצח נחושה בדרכה להשיג את ה”פאשניסטיות” החרדיות בכל מחיר. כאשר הבינה אותה אישה שהתכנית תשודר בשבת למרות ההבטחות, היא בחרה לצאת למאבק בתכנית יחד עם עוד אישה (חב”דניקית, אלא מה).

הן ניסו לעצור את הצילומים וביקשו בכל דרך להעביר את השידור ליום אחר. כאשר לא הצליחו במאבקן ונודע להן כי התכנית שודרה בשבת, אמרו לי השתיים כי הודו לה’ על כך שמנע מיצרם הרע להשתתף בתכנית, שהתבררה בסופו של דבר כביזיון לאישה החרדית, ש”המהפכה” במעמדה באה לידי ביטוי בסגידה לסמלי אופנה חיצוניים.

 לא מחפשים היתרים

אם כבר מדברים על שמירת שבת. הנה סיפור שלא הכרתי עד לשבת האחרונה בה חל יום השנה ה-51 להסתלקותה של הרבנית הצדקנית חנה שניאורסון ע”ה, אמו של הרבי מליובאוויטש זצ”ל.

הרבנית הגיעה לפאריז שבורה ורצוצה לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר שיצאה את ברית המועצות הקומוניסטית בזהות בדויה של אזרחית פולנית. הרבי בא לקראתה, לפאריז, על מנת לקחתה עמו לניו-יורק.

השניים נפגשו מחדש לאחר 18 שנים של ניתוק כפוי.

את הפסח עשו הרבי ואמו בפאריז ורק בשלהי סיוון של אותה שנה הגיעו לניו-יורק. את הסיבה לזמן הרב ששהו בפאריז גיליתי רק השבוע.

הרבי הקודם, מחותנה של הרבנית וחמיו של הרבי, הורה להם לנסוע באוניה ולא לטוס במטוס. במשך כל אותה תקופה חיפש הרבי אוניה שאינה בבעלות ולו חלקית של יהודים, שכן נסיעה מצרפת לניו יורק נמשכת מעל שבוע, והרבי ואמו לא רצו להיות שותפים בחילול שבת של יהודי, גם אם משמעות הדבר הייתה שהות ארוכה יותר באירופה העשנה.

לכאורה יכלו לסמוך על ההיתר לפיו בבעלות משותפת עם גוי אפשר לומר שרווחי השבת שייכים לגוי. אך הם לא חיפשו את ההיתר וביכרו להישאר בפאריז עד שתימצא אוניה שאין ליהודים שום בעלות בה.

טור זה מוקדש לעילוי נשמתה של הרבנית הצדקנית מרת חנה ע”ה ולזכותן של כל אותן נשים יהודיות כשרות תיבדלנה לחיים טובים וארוכים שמכינות את עצמן ליום הקדוש, יום הכיפורים ה’תשע”ו, שנת הקהל. ימלא ה’ כל משאלות לבכן לטובה ולברכה ותזכו לשנה טובה ומתוקה. גמר חתימה טובה.

 • חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]