אז הנה זה בא, מה לעשות, ‘הימים הנוראים’ כבר אחרי הדלת ואנחנו אוטוטו כבר…
בחר באפשרויות:
א. מצויים תחת מתח ולחץ.
ב. חשים בחרדה.
ג. עצבניים.
ד. כל התשובות נכונות.
תנו לי לנחש, בחרתם ד’ וקיבלתם 100.
100 אמרתי? לא בטוח.
זה היה לפני שבוע, עברתי ליד בית מדרש באזור מגורי, בחוץ אני רואה שני ידידים שנמצאים בחוץ ומעלים עשן… אתם יודעים.
אחר חילופי דברי נימוסים אני שואל: מה קורה בתוך ההיכל?
– ‘שיחת מוסר’ רב אורח, אלול, אתה יודע.
– ולמה אתם לא בפנים?
-הדרשן הזה ‘מלחיץ’… כמה אסונות, כמה לוויות,כמה מחלות… עזוב.
•
אז נכון שגדלנו עוד מקטנות על א-ל-ו-ל !
ו’הדגים שבים רועדים’,ונכון שאלו ימי דין על כל מה שהולך לקראות עימנו.
אבל… יש עוד צד למטבע!
שכחנו שפשוט אלו גם ימי רצון, אלו ימים שנוכל לחבק את המלך, וגם הוא רוצה אותנו.
אבל מה, בעצת היצר, פשוט השקענו את כל כוחנו רק בצד האחד של המטבע, כאשר הצד השני פשוט נעלם לנו מהמסך.
המשגיח הרב י’ לונשטיין זצ”ל, אמר לבחור בסוף בין הזמנים של אב:” הנה הימים המאושרים מגיעים”.
וזו החכמה הגדולה :לדעת למזג את שני העניינים, מצד אחד רצינות, מצד שני רוגע ושמחה.
לא ייתכן שימים מרוממים אלו יעברו לנו בהרגשה של ‘נו כבר שיעופו’. לא יתכן ש’אני לדודי ודודי לי’ במובן הפשוט של הפתגם יאבד ממשמעותו האמיתית.
למה נדמה שמאז התקדש ראש חודש אלול, עננה כבדה יורדת לעולם התורה, סוג של יאוש כזה…
במקום לנצל את הימים האלו לתקן את הטעון תיקון, פשוט ‘מחכים’ שהם יעברו איכשהו, ואז במוצאי יו”כ, הא… אנחת רווחה.
רגע לפני ששנת תשע”ה שוקעת, ותשעו זורחת, נתעשת, לא נלחץ ולא נאבד עשתונות, נעשה את המוטל עלינו ונכתב לחיים טובים ולשלום.