1.
כתבות מגזין של ראש השנה הן, בדרך כלל, כתבות מאוד רציניות, כאלו המתמקדות בגדולי ישראל, אלו שאיתנו ואלו שכבר לא.
זו הסיבה לפיה צדה את עיני כתבת שטח מרשימה, לפחות על פי הכותרת. חידוש מרענן, חשבתי לעצמי, והייתי נכונה להעניק לה את תואר כתבת השטח הטובה ביותר של השבוע.
עד שנכנסתי לגוף הידיעה.
נתחיל בכותרת: “שוחד בטעם בירה, כמרים ובישוף, שגרירים, נהגי משאיות ממהרים, שוטרי גבול נרגזים – וארון קודש אחד שחזר הביתה”. סיפור נפלא לראש השנה. בפרט שחתום עליה “אהרן גרנות, אמסטרדם, הולנד”.
קצת התפלאתי. איזה עיתון משקיע בשיגור עיתונאי לחו”ל, לצורך כתבה במגזין ראש השנה? מינימום שומרים חומר כזה למגזין סוכות, אז קיימת תחרות בין העיתונים מי יציג מגזין יוקרתי יותר.
הקריאה הותירה אותי מאוכזבת. מתברר כי הכתב לא ממש נסע להולנד, אפילו לא לבית חורון, המקום אליו הגיע ארון הקודש, לאחר גלגולים. כתבה טלפונית, בסגנון סיפורי מעשיות. סיפור יפה, שחזור של מעשיה שכבר הופיעה בעיתונות חוץ – לא מעבר לכך.
חבל.
עם קצת השקעה, זה יכול היה להיות אחד הסיפורים הטובים של השנה.
ארון קודש שניצל מידי הנאצים אבל נזרק לרחוב על ידי העירייה שלא ראתה בו צורך, לאחר שיהודי המקום נעלמו לבלי שוב במלחמת העולם השניה.
היהודי האחרון של הכפר הצליח להציל את הארון, לשלוח אותו זמנית לאכסון בכנסיה המקומית, ושנים אחרי – לדאוג להצלתו, כאשר בית הכנסת שבישוב מבוא חורון קלט אותו בהצלחה.
סיפור שהוא פספוס גדול.
2.
וזה מה שיפה ב’בין השורות’. רגע אחרי שאתה סופג ביקורת, אתה עשוי לקבל ציון לשבח. אז הנה, אהרן גרנות ומשפחה, צריך להפוך את הדף כדי להבין שאתם, בניגוד לאחרים, דווקא השקעתם.
אם לא בכתבה מהולנד, אז בכתבה על המתרחש בגבול סרביה-הונגריה.
ככה זה כשאתה יורד בסקר טי.ג’י.איי ומפנים שעליך להתחיל להכות במתחרים.
“הם מגיעים מסוריה, מעיראק, מסודן ומאפגניסטן, משאירים מאחוריהם את הכל, אורזים את שברי חייהם בתיקים ויוצאים לדרך חתחתים מפרכת ומסוכנת. ברגל, ברכב, באוטובוסים, במיניבוסים, הם חוצים את אזורי המלחמה והטבח ונחשולים נחשולים הם עוברים את סרביה ומגיעים לעיירה רוסקה שבגבול סרביה-הונגריה. ושם הם הופכים למספרים”.
אהרן גרנות נסע לשם, ראה את הפליטים, וגילה את פני הזוועה. הוא הציג בגאון את עובדת היותו ישראלי, מה גם שהכיפה שעל ראשו, כמו גם הציציות המתנופפות, העידו על כך.
הפליטים סיפרו לו על מה שעבר עליהם. חיים טובים, עד שהגיעו אנשי דאעש והחלו להתעלל.
מרתק.
3.
לחברים מבקהילה הייתי מייעצת: או שלא מראיינים נבחר ציבור – או שמראיינים, מכריזים בכותרת על ‘ראיון’, אבל עושים עבודה רצינית.
לא יתכן שמשהו כמו 1000 מילה (בקושי עמוד בחדשות), עם שתיים וחצי שאלות יקבלו תהודה עם תמונת הנבחר מרוחה בגדול, כאילו מדובר בראיון מגזיני נכבד.
וזה עוד לפני שהזכרתי שלא מצאתי אף כתבת שטח מושקעת במגזין.
אם יש לכם שאלה לח”כ ישראל אייכלר, שגרו אותה במייל וקבלו תשובות, אך הפנימו שמדובר בידיעה שגרתית, לא בעמוד שכאילו יש בו משום בשורה.
אחרי הכול, שאלתם אותו על סעיף בחוק התקשורת, ממש לא על נושאים בוערים ביהדות התורה, בטח שלא על הוועדה למינוי דיינים, בה הוא חבר.
עוד כתבה בטעם של החמצה גדולה.
4.
אחרי שבוע בו השקיעה המערכת בעיתון (איזה עיתון, ספר של ממש) לרגל מלאת ה-30 להשקתו, הפתיע גם השבוע יתד נאמן עם גיליון חג, שלא נפל במאומה מהשבועונים.
ידו של העורך אברימי רוזנטל מורגשת ב-25 כתבות מרשימות של סיכום האירוע האישי של השנה – כל כותב, מנקודת ראותו האישית.
אלא שבלי הערות, אי אפשר: כתבים, כשהעורך מתקשר ומבקש לכתוב טור על האירוע שלכם (או כפי שמספר על כך בטוב טעם בעל הטור צ’ שפיגלמן: “במחשבה ראשונה התכוונתי להתלוצץ עם קוראיי ולכתוב שהרגע הקשה והמאתגר של השנה החולפת היה הרגע בו התקשר העורך ואמר שבגיליון סיכום השנה יתייחס כל כותב לרגע אחד במהלך השנה”) – זה אמור להיות נטו אירוע. זה לא המקום לדברי מוסר, להם נועד מקום אחר בעיתון.
קחו, למשל, את הטור של ר’ גיל (כאן המקום לשאול מה ההבדל בין שמה של ציפי לבני, המופיע במלואו, לבין הקרדיט של רחל גיל המקוצץ ל-ר’ גיל?) על מערכת אכיפת החוק ותחלואיה. מדוע, למען ה’, צריך לשרבב דברי מוסר במשפטי הסיום?
“יש אנשים שלא התאוששו מהעובדה שהשחיתות פשטה גם באנשים שנחשבו מלח המדינה: קצין בכיר ביחידה יוקרתית במשטרה שהתגלה כתאב בצע בלתי נשלט עד שמכר סודות חסויים תמורת שלמונים כבדים ופרקליטת מחוז מנוסה שהתגלתה כעוד משת”פית עלובה המוכנה למכור כל ערכיה תמורת כסף.
“אבל מבחינתנו אין חדש תחת העובדה שבמקום שאין מוסר והלכה פושים בנקל כל האינטרסים והתככים המרקיבים את המערכת. כשהשופטים והשוטרים הם מעל לחוק של עצמם, איך אפשר לצפות למשפט צדק הוגן כמו שאנחנו מצפים שייעשה עימנו ביום המשפט הקרב ובא בחסות מלכו של עולם, דיין הכל שלפניו אין משוא פנים, ורק רחמיו הרבים אינם ממצים עמנו את גזר הדין המגיע לנו?!…”
מייגע, לא מתאים, לטעמי. עיתון הוא עיתון. מי שחפץ ללמוד מוסר, יתכבד נא לסור אל ארון הספרים הקרוב.
רק עוד דוגמה: “קשה להבין איך אובמה מכר את הלוקש הזה, ששמו הסכם הגרעין, תחת כותרת של ‘נצחון העולם על איראן’, בעוד הוא מפקיד את ידידיו הרשמיים ומוכר אותם בזול. כמה טוב שלא הוא מנהיג את העולם!” (ר’ גיל, טור על אובמה קארי והסכם הגרעין).
ואחרונה: “הטרגדיות הממלאות את העיתונים מולידות יותר ויותר דרישות לנדיבות יתר למען המהגרים הנואשים…שום מומחה ופרשן אינו מוכן להתחייב מה יקרה בשנה הבאה, הכל מסכימים שמדובר במהפך. לסיכום יש מקום להארה מוסרית, אפשר לראות באירועים אלו את הצד היפה של האנושות, את השפעת התורה שחלחלה אל האומות והפכה אותן לרחמניות יותר” (ג’ אבידן, טור על גל הפליטים המציף את אירופה).
נו, באמת.
5.
היה מרתק לקרוא בטורו של חיים ולדר סיפורים המעידים על מעורבות גדולי ישראל בתכני ‘יתד נאמן’.
התעניינתי במיוחד במה שכתב על דעתו, דעת תורה, של הגראי”ל שטיינמן, שאמר לו לפני 19 שנה את הדברים הבאים (על כתבתה נגד השופט אהרן ברק, תוך שהוא מכנה אותו “דיקטטור” ו”אויב היהדות החרדית”):
“הוא לא היה שותף לתמיכה שזכיתי לה מהציבור הרחב על המאמר. הוא טען כי ברגע שהתקפתי את האדם אישית פספסתי את המסר החשוב. ‘אין לנו עניין עם האיש אלא נגד דרכו ובזה היית צריך להתמקד'”.
כמה נוגע ללב, כמה אופיינו למרן ראש הישיבה.
לכן כל-כך ציער אותי לקרוא, בדפים סמוכים של אותו גיליון, את הדברים הבאים כנגד יאיר לפיד:
“מפלגת ‘יש עתיד’ בראשותו של יאיר היהיר התרסקה” (אליעזר ראוכברגר).
“אנחנו מדפדפים בעיתוני תעש”ה, והנה, אאוריקה: תמונתו של יאיר לפיד בכותל, עטוף בטלית, מתרפק על האבנים… אז מה היה לנו? ליצן שמנסה לעשות מטמורפוזה פוליטית… השואו שנתן… הוא ציני, ערמומי, רע ומחוצף… הוא עלוב”.
האם, מערכת יתד נאמן, הבאתם את התיאורים הצבעוניים הללו אל הגראי”ל וקיבלתם את רשותו לפרסמם? שוב ‘אצבע בעין’ לחיים ולדר?
רק נזכרתי, איך לפני מספר חודשים, חבטתם בשר החינוך שי פירון. למרות הביקורת שיש לכולנו על האיש, ועל המגמות אותן ניסה להכניס בחינוך החרדי הטהור, קצת הגזמתם.
תחת הכותרת “השירון של פירון”, וכשברקע תמונה של פירון משייט בספינה, עסקה הרשימה בשיר שכולו לעג לאיש. אפילו תמונתו נראתה נלעגת. הוא נראה בה שמן מכפי שהוא באמת (אחרי הניתוח, אין כל טעם בתמונה נלעגת שכזו), כשלצידו ילדים המשתתפים בקייטנות ‘שלו’ – ‘קייטנות יש עתיד’.
כעת שימו לב לתוכן המילולי, המלווה את מפלי השומן המצוירים:
“המדריך הוא שי בריון… בהגיע אוכל התרגז בריון רב-גודל ויזעק ככרוכיה: שוקו ולחמניה?! מה זה? כפל מבצעים? גם אוכלים וגם שותים? בחרו לכם אחד ותאכלו אותו בלבד! יש לקחת חד-פריט: רק כריך = אורך שקית…הוא עצמו ‘א גרוייסע נאר’ (-טיפש גדול. ש.ר.)… שי קופץ עם הילדים, לבריכת הכדורים- כדורים של ריטלין… בואו גילו גיל ורון, איזה כיף אצל פירון: לא לומדים, אין מבחנים, אין חינוך לערכים, אלכוהול צורכים לרוב…העיקר – לומדים ליב”ה! אך פירושוש, כבוד הסר, מתנהג כמו קיסר…”
סורו נא למעונו של ראש הישיבה, בחזון איש 5, ושאלו על הסגנון.
6.
ב’המודיע’ קיבלו, מן הסתם, החלטה אסטרטגית: אין פרויקט לגיליון ראש השנה. קצת מוזר, לנוכח סיכומי השנה המעוצבים בשאר העיתונים.
לא שלא היו סיכומים, פה ושם, אבל לא כפרויקט, לא משהו גדול וגרנדיוזי, כפי שנהגו המתחרים.
מצד שני, כיפרה על כך, ולו במעט כתבת השטח של ישראל קצובר, שיצא, כמו משפחה, למסע בעקבות הפליטים המגיעים בהמוניהם לאירופה. קצובר בחר לפתוח דווקא ביוון, כשהוא מבטיח כי זו כתבה ראשונה בסדרה.
ביוון הוא פגש ב”רבבות פליטים” וב”כלכלה שאינה יודעת מה יהיה בה מחר”. בהמשך יגיע לאי היווני קורפו, “שמימיו הציתו אש בתולדות עמנו גרמו לרציחת עשרות יהודים ולחרם כלכלי ראשון של מאות מרבני קהילות ישראל בעולם”.
הוא ביקר ב”רובע ממנו יצאו רוצחי היהודים, שקולל על ידי רבני ישראל ונותר מאז ועד היום בשמימונו”.
“יצאתי לחפש אתרוגים לסוכות, ואגב כך חשפתי את הצדף שמתוכו מכינים מלכי יוון את צבע התכלת שלהם כבר 3000 שנה”.