החזרה בתשובה הפרטית שלי
כמה אני מתגעגע לסליחות בישיבתי. זיכרונות… כאילו היה זה אתמול. רק שזה היה לפני שנה.
השנה לא הייתי בסליחות בישיבה, הייתי בבית מפאת מחלתי. די איבדתי תחושת זמן, אך למרות זאת עודכנתי באשר לתאריך – הגיע זמן הסליחות.
למען האמת, קשה לי! לא נעים להגיד, אך ממש לא זכרתי שראש השנה חל השבוע. ומכל מקום הכל חייב להימשך, והגיע גם הזמן שלי לעשות חשבון נפש עם עצמי.
לא קל לערוך חשבון נפש לבד, מחוץ למסגרת הישיבתית, אבל זה רצון ה’ ובזה אתנחם.
אעשה, אפוא, חשבון נפש עם עצמי בדרך הטובה ביותר. אזכר בחזרתי בתשובה ואבדוק מה לא היה נכון מבחינתי לפני ובכל תהליך החזרה בתשובה…
היה זה בראש השנה לפני כמה שנים, לאחר אותו ט’ באב עליו סיפרתי בעבר, בו צמתי לראשונה. הסליחות בימים שקדמו לחג היו בשבילי כמעין חשבון נפש. ואז הגיע ליל החג. לא הרגשתי משהו מיוחד ושונה, אך כבר ביום למחרת התמלאתי בהפתעות.
אחרי ששמעתי כל הזמן על תקיעת השופר, ועל כך שהיא “פותחת שערי שמיים” הלכתי לראות על מה כל הדיבורים. הגעתי מצויד מביתי בכיפה (למען האמת, לא בדיוק ידעתי מה עליי להביא, לאט לאט למדתי הכל) וצעדתי אל בית הכנסת הקרוב.
היה יום סגרירי ושקט, לבשתי בגדים מהודרים, וראיתי בעודי מתקרב את אחת משכנותיי החרדיות שענתה לי בברכת שנה טובה (אולי היה זה משהו אחר, מי כבר זוכר?).
הגעתי לרחבת בית הכנסת גל-עד, אך לא נכנסתי. שמעתי את תקיעות השופר מבחוץ, והקול המנסר חדר לליבי וגרם לי לחוויה רוחנית, אך מכאן ולהיכנס לבית כנסת הדרך הייתה ארוכה, או שבעצם קצרה.
תכננתי מיד לאחר התקיעות לעזוב את בית הכנסת, אך משום מה, מסיבה שאינני כבר זוכר התמהמהתי עדיין ברחבה, עד שהגיע במקרה אחד מן האברכים, ושאל אותי האם אני רוצה להתפלל. לאחר ששקלתי פעמיים, אמרתי ניכנס, נראה אם מוצא חן בעיני. אם לאו – אצא.
בנסיבות שאינן ברורות ממש, נכנסתי לבית הכנסת, ו’התמגנטתי’ למקום בו הייתי פעם ראשונה בחיי. עם כניסתי לבית הכנסת – חרף העובדה שמדובר היה בראש השנה, והמקומות לרוב שמורים וכו’ – הושיבו אותי בכיסא ליד אחד האברכים. אפילו טלית לא הבאתי מהבית, כי לא הייתה בכוונתי מראש להתפלל. הביאו לי טלית, סידור, והאברך שישבתי לידו הסביר לי כל הזמן על התפילה.
הרגשתי תחושה מיוחדת מאוד בתפילה, חיבור עמוק לה’ יתברך שלא הרגשתי קודם מעולם.
כל אות, כל מילה וכל עמוד בסידור, גרמו לי להמשיך להתפלל. הקדושה המיוחדת של בית הכנסת, יחד עם כל חפצי הקודש, חדרה לעצמותיי. החזנות, הכריעה שהייתה נראית לי משונה ב’עלינו לשבח’, וכל הפיוטים, תשליך וכו’ – הכל ביחד גרמו לי לראש השנה שלא אשכח, ונתנו לי את הכלים להתחזק בעשרת ימי תשובה, לקראת חתימת הדין!
השנה אני עדיין צריך לראות מה אעשה. בכל זאת, מי יכול לשמוע אותי משתעל כל כך הרבה שעות…
צעד צעד
אז כן לא הכל הולך ישר וחלק, ולא ביום אחד חוזרים בתשובה. זהו תהליך ממושך, שמתחיל אט אט. החל מכך שחדלתי מלחלל שבת בפרהסיה. ויתרתי על ים, נסיעות, וטיולים בשבת. בינתיים המשכתי לחלל שבת בחדרי חדרים, אך מן הצד האחר התחלתי לשמור בשר וחלב – אם כי לא בכלים נפרדים.
בהמשך התחלתי להגיד תפילות קצרות מידי יום כגון תהילים, ו”שמע ישראל”. התפילה העניקה לי כח אדיר, אך להבין את שפת התפילה לקח זמן.
רק אחרי כמה חודשים ספונטניים, בהם קיבלתי על עצמי בכל פעם עוד קצת ממלאכות שבת, כגון כתיבה, גזירה, בישול וכו’ הגיעה השבת הראשונה בחיי ששמרתי כהלכתה. ללא טלוויזיה, מחשב, מנותק מעולם הטכנולוגיה.
מסתבר שנשארתי בחיים.
אז ביקשתי להגעיל את כל כלי הבית וכן הלאה וכן הלאה, הכל היה בצעדים קטנים, שאם אפרט את כל התהליך יקח הדבר זמן רב… מה שכן, אני גם לומד מטעויות, וחושב על דברים מסוימים כמו על כך שרוב ה’חוזרים בתשובה’ עושים זאת כשהם מלווים על ידי גורם שלישי, ואילו אני חזרתי לבד.
למדתי את כל ההלכות לבד מקיצור שולחן ערוך. התמודדתי לבד עם הכל.
אין זה סוד שחזרה בתשובה גורמת לחיכוכים בבית. אהיה כנה: אני מאמין שבחרתי בדרך הטובה ביותר לחיות את חיי, ואינני מצטער על כלום.
מה שמצער אותי היא העובדה שאנו כל העת מבטיחים לעצמנו לעלות מעלה-מעלה באמונה, בדקדוק ההלכה, ומציבים לעצמנו יעדים שונים ומשונים, שלאחר יום כיפור נעלמים, ואינם מקוימים על ידינו.
אני סבור ברשותכם, כי מוטלת עלינו החובה לערוך חשבון נפש אמיתי עם עצמנו. שנה טובה וגמר חתימה טובה.
תגובות
אין תגובות