האירוע: הטבח בבית הכנסת בהר-נוף, סרטוני הזוועה של דאעש
תאריך: כ”ה בחשוון, ה-18 בנובמבר
תיאורי עינויי האינקווזיציה, שריפת המעונים במדורות האוטו-דה-פה, עריפות הראש במהפכה הצרפתית, שחיטות בשואת יהודי אירופה – תמיד היו נראים לנו רחוקים, מופיעים בדמיוננו כסרט מהיר ללא קול, שחור לבן כזה, משהו אפל ששיריו נותרו אי-שם במחוזות הברברים של מדינות אפריקה הנחשלות.
השנה זה הגיע אלינו.
צבעוני, מופק במצלמות בזום-אפ צלול משלל כיוונים ונקודות תצפית. הזוועה והאכזריות קיבלו חיים, עכשוויים, מודרנים, כאן בחדר הכבר לא צדדי של העולם, שחשבנו שהפך למודרני.
כאן מעבר לגבול, שעתיים שלוש נסיעה ברכב מקרטע, מאות אלפים נטבחים במיתות שונות ומצולמות, ללא יכולת הכחשה או התכחשות.
כאן בתוך הגבול, בתוך העיר, בתוך בית הכנסת השכונתי, חוינו באימה שחיטת מתפללים, חזינו בבעתה בתפילין, טלית, סידור וגופה.
העולם קיבל השנה מנות גדושות של הבהרה. שוב ושוב הוצגו לפניו תוצאותיה של אמונה איסלאמית קיצונית; שוב ושוב ניסו לפזר את ענן הערפל שכיסה בו המערב את עצמו; תמונה אחר תמונה, וידאו אחר וידאו, זוועה אחר זוועה, והמערב סירב להיכנע לבהירות.
לא די שהאגף בעולם הקרוי מתקדם, לא יצא למלחמה בהירה, לא די שסירב להגדיר מיהו אדם ומי אינו ראוי להיות אדם ולהיות בכלל, לא די בזה, אלא שניסח כתב כניעה מנומק ועתיר משמעות מול נציג מרכזי של רוע זה.
תמונתו של היהודי השחוט בבית הכנסת בהר נוף, מול תמונתם המחייכת של חותמי ההסכם עם השטן האיראני, היא תמונת השנה, ואולי תמונת העשור.
חוסר היכולת להגן על עמדה מוסרית ולהציב גבול ברור, בלתי עביר, מעל כל אינטרס מדיני, ולהבחין בין טוב לרע, זוהי נקודת שיא בהתפוררות המערב הנבוב וחסר הביטחון אל מול עוצמתה של ההחלטיות האיסלאמית.
וההבנה הזו שהעולם שוב הולך ו”מאבד את זה…”, ושניתן לראות הכל, אבל ממש הכל, ולצקצק בלשון, ואולי להפציץ פה ושם, ולשלוח שוב את נציגת האיחוד לסמן מוצרי התנחלויות, מול עוד ידיעה על חבית נפץ מעופפת בשוק בחאלב, ההבנה הזו חלחלה עמוק השנה.
וזו הבנה מחייבת.
היא מחייבת אותנו כעם, מחייבת אותנו כבני אדם, מחייבת אותנו כעם ה’.
להמשיך ולדרוש להבחין בין טוב לרע, לשמור על אותה רגישות אנושית בסיסית לרחוק ובעיקר לקרוב, להבחין בין אדם לחיה טורפת, בין ידיד לאויב, בין מוסר דתי לדת מפלצתית.
ובעיקר מחייבת אותנו להיות שוב אותה אומה היודעת לומר בבהירות את צמד המילים שהצדיקו כל כך הרבה דם בשנה זו: “אללה אכבר” – אך דווקא לכן רחום הוא על בריותיו, רחום וחנון. באמת.
• מיכאל נכטילר הוא מנהל ‘אגודה אחת’, וסמנכ”ל חברת אמונים