מהאלפים ועד נפאל: אין עם כמונו בעולם

הארוע: התרסקות מטוס לופטהנזה בהרי האלפים, רעש האדמה בנפאל

תאריך: ד’ בניסן, ו’ באייר 

ב- 24 למרץ, ד’ ניסן, התרסק מטוס של חברת ‘ג’רמן ווינגס’, חברת בת של לופטאנזה, בהרי האלפים שבדרום צרפת. על סיפון המטוס שהו 150 נוסעים, ביניהם יהודי אחד – אייל באום ז”ל. איש מהם לא נותר חי.

טייס המשנה של המטוס, גונתר לוביץ, שסבל כפי הנראה מדיכאון, נעל עצמו בתא הטייס, וריסק את המטוס בכוונה, כשהוא לוקח אתו 149 בני אדם אלי קבר.

ב-25 לאפריל, ו’ באייר, בשעה 11:56 שעון נפאל, התרחשה במדינה הממוקמת בדרום אסיה רעידת אדמה ברמה של 7.8 בסולם ריכטר. מהרעש הגדול איבדו 9000 אנשים את חייהם, ביניהם יהודי אחד: אור אסרף ז”ל.

ברשימתי על אירוע השנה, בחרתי להתמקד בשני האירועים הטראגיים הללו, מאחר שהם הוכיחו לי בפעם-המי-יודע-כמה את שכבר ידעתי: אנחנו עם מיוחד, שונה. אין כמונו בעולם.

רק אנחנו, העם היהודי, מסוגלים לנסוע לקצה תבל, להפוך אבן על אבן, כדי להחזיר את הגופה של יקירנו הביתה. ‘הבאת עצמותיו לקבר ישראל’, אינה מליצה אצלנו. היא דרך חיים.

לאחר שמטוס ג’רמן ווינגס התרסק על פני הקרקע, מיהרנו לשלוח אל הזירה את המתנדבים שלנו מזק”א, שגילו כי חלקי המטוס והגופות התפזרו על פני שטח ברדיוס של חמישה ק”מ.

במשך ימים ארוכים אספנו שקים מלאים בחלקי גופות ועצמות, עד שלבסוף מילאנו האנגר שלם. הכל נטחן לחתיכות. עד ערב פסח ממש, המתנדבים אספו עוד חתיכה, ועוד פיסה, ללא ליאות ובמסירות נפש.

את הכמות הענקית הזו הבאנו אל הרשויות הצרפתיות והם במשך חודשים עברו שק, שק. עצם, עצם. לבסוף זוהה באמצעים מעבדתיים מתקדמים אייל באום, והוא הובא לקבר ישראל.

•

סדרת פעולות דומה היתה גם בנפאל.

מיד כששמענו על הנעדר הישראלי, אור אסרף, שלחנו את המתנדבים שלנו. במשך שעות וימים חיפשו מתנדבים רבים, שלנו ושל אחרים, את גופתו של אור.

באסון הנורא בנפאל מתו אלפי אנשים. עד לימים אלה יש נעדרים רבים מארצות מערביות, שאיתור גופותיהם לא נחשב בארצותיהם לעניין קריטי.

אצלנו – כן. אנחנו, היהודים, הישראלים, המשלחת היחידה שעשתה כל מאמץ בתנאים הקשים ביותר.

כאלה אנחנו. הבאת מתינו לקבר היא ערך עליון, אך יש בה גם שמחה גדולה, עד כמה שניתן להתבטא כך: רק מי שעמד ליד פטריק, אבא של אור, ובישר לו כי מצאו את גופת בנו, יכול להבין כי שמחה – ברמה מסוימת, כמובן – אפפה את  האיש. אין שמחה כהתרת הספיקות.

את השמחה, או את רגע ההקלה הזה, אני פוגש גם בהודעות על איתור גופותיהם של חיילים שנהרגו במבצעי צה”ל בעזה ובלבנון.

אינני מאחל לאיש להתנסות בכך, אך גם למי שמתבונן מן הצד עשויה להיות הבנה כי למשפחה אין מנוחת נפש עד לקבלת הבשורה.

לאחר העברת הבשורה לפטריק, ולאחר השבעה, ביקש אביו של אור להיפגש אתי לשיחה בת חצי שעה. אלא שהשיחה התארכה לשלוש שעות תמימות, בהן ‘נחנקתי’ מהתרגשות.

בעקבות השיחה הזו נפגשנו לעוד סדרת פגישות.

אינני נוטל את הקרדיט לעצמי. אני מבקש להפנות את תשומת לבכם למתנדבים שעוזבים את משפחותיהם, את חייהם הנוחים, ונוסעים לקצה השני של העולם כדי למצוא עוד פיסה, עוד עצם, שתהווה זכר מן הנפטר.

המתנדבים האלו לא פועלים רק בקטמנדו ובאלפים, הם גם מחלצים את נפגעים מתאונות שמתרחשות ביומיום שלנו ליד הבית. לפעמים הם מסתובבים עם זיכרונות ומראות שלא מרפים מהם.

לשולחני מגיעות לא אחת ידיעות על מתנדבים שדמיינו במשך שבועות את הריח של המוות דבוק לבגדיהם.

אני מאמין, שהערבות ההדדית הזו, הסולידריות, האהבה, והאכפתיות שקיימים רק אצלנו, בעם היהודי, יעמדו לנו כמליצי יושר בימים הנוראים הקרבים.

• יהודה משי זהב הוא יו”ר זק”א