אוטו דואר אדום, נהג, ואופניים מיותמים

 האירוע: תאונת הדרכים בה נספה הילד דוד סופר בן ה-4 ז”ל בשכונת בית וגן.

תאריך: כ”ב אלול, 6 לספטמבר.

רציתי לכתוב על מה שהסעיר אותי השנה, על אחד האירועים שלא נתן לי מנוח, וכהרגלי, התיישבתי אל שולחני.

בדקתי מה לכתוב מתוך כל מה שעשה את השנה, ונזכרתי  בכל מה שכתבתי לאורך כל השנה. נזכרתי בבחירות, נזכרתי במחאת המילקי, נזכרתי בישראלי המכוער, ובמגה שכמעט סגרה שעריה בפני עובדיה.

העברתי בסך שנה עמוסת אירועים ופתאום קול צפירה של אמבולנס נשמע מעבר לחלוני. אחר הצפירה הראשונה, הגיעה השנייה, ואחריהן עוד ועוד צפירות ניידות משטרה.

ניסיתי להתעלם, לחשוב שהרכבים הללו רק עוברים תחת חלוני בדרכם לבית חולים, ששום דבר לא קרה מעבר לקירות ביתי. המשכתי לחשוב באיזה אירוע מאירועי התשע”ה לבחור כדי לכתוב עליו לסיום השנה, אבל כמו חלודה בקעה מראשי ורק צפירות נוראות החרידו את מוחי המיוזע.

עזבתי את המקלדת ורצתי אל הדלת. מצאתי את עצמי ממהרת בעקבות הקולות. כשהגעתי למקום כבר נלקחו הילדים שנפגעו בתאונה המחרידה, ורק האופניים היו על הכביש, שכבו כמיותמים.

עשרות, אם לא מאות אנשים, בעיקר ילדים, הקיפו את האזור שבו אירעה תאונת הדרכים האיומה.

רחוב קטן מאוד הוא רחוב שערי תורה, בבית וגן, בירושלים.

רחוב קטנטן, אך עטור בקדושה. ישיבות מכול עבר, בית כנסת משמאל, פנימיית בחורים מימין, מכוניות חונות בקושי בצדי הכביש, ובתוך המעגל שתחמה המשטרה עומדת מכונית דואר אדומה.

תוך כדי שאני עומדת, מסתכלת כמו כולם על הכביש שהפך באחת לכביש המוות, אני רואה אותו, מצומק ומבוזה, את הנהג שיושב בתוך הרכב האדום.

חם בחוץ, חם עד מאוד. מי מרגיש בחום? אף אחד לא. בוודאי לא הנהג שיושב על מושבו וגועה בבכייה.

מישהו מעביר כוס מים, אחר מביא כיסא, מציע שישב מחוץ לרכבו בחום הזה. בינתיים מצטרפת אישה, כנראה אשתו.

שוטרים עושים מלאכתם כיאות, צלמים מכלי התקשורת מצלמים תמונה ועוד תמונה.

והנה עדכון מגיע ועובר מפה לאזן: הילד נפטר מפצעיו, אחיו פצוע.

ואני מכירה את המשפחה והחרב שקודם דקרה, דוקרת שבעתיים.

ואני חושבת לעצמי:  אירועים רבים אירעו בשנה שחלפה, אבל לא תוכלי לראות שום אירוע אחר, כשהאירוע הזה מתעצם מול עינייך. לא צריך לראות את הילדים עצמם כדי להבין, לא צריך לשמוע מה קרה לילד כדי לרעוד.

פתאום כל האירועים שגדשו את השנה נראים כל כך לא משמעותיים, כל כך לא מעניינים, לגמרי לא חשובים, איך חשבתי לכתוב על משהו מהם?

והלא המראה הזה, שמתרחש פה מול עיני, מסכם את השנה שהייתה, מסכם את החיים בכלל, מוכיח כמה אנו אפסיים. מה אנו, מה חיינו, הרי אנו כאבק פורח, שהרגע היה וכבר נעלם. כחלום יעוף.

אינני יודעת אילו אירועים עשו לכל אחד מהקוראים את השנה. לי, המקרה הזה, עשה אותה בוודאות.

 אוטו דואר אדום, נהג אומלל, שכבר שעתיים יושב באמצע המעגל ומחכה לגזר דינו.

ו…אופניים מיותמים…כן, אופניים מיותמים… מיותמים…

• מנוחה פוקס היא סופרת