אז הנה, הגענו לרגע, הגיעה העת. נרצה או לא נרצה, נתייחס ברצינות או שלא – ראש השנה כבר כאן. על הגדרותיו, על דיניו, על תפילותיו. הוא הוא במלא הדרו ובשיא גדולת תפארתו. יום הדין!
במסעותיי אני נפגש עם אנשים רבים מקטבים שונים ורחוקים. לא פעם יוצא לי לשמוע תמיהות מצד אחד, כשמהצד השני הם נשמעים כחידות, וכן להפך.
השבוע, בשבתי עם אברכים בני עלייה, העיר אחד מבני החבורה כי דווקא לו, קשה יותר משאר העולם בימים אלו.
לתמיהתי הוא השיב בהסבר קולע: היות והוא כבר לא בחור ישיבה, ומה לעשות הנפש שלו הפנימית, עדיין ישיבתית תורנית מוצהרת – הרי שהימים הללו קשים מנשוא, שכן, כבן ישיבה, היה לנפשו הכמהה מהיכן לינוק ומהיכן להרוות את צימאונה בימים קדושים אלו, ואילו עתה בהיותו אברך העוסק בתורה גרידא כשאין לו ממי לקבל מוסר ותוכחה, הנשמה הפנימית מתייסרת ברעב רוחני ואין לה מזור.
הסכמתי איתו בכל ליבי, טענתו בהחלט הגיונית. טרם קם האיש שבנה חממה ישיבתית ללומדי התורה המבוגרים, האברכים, שנפשם עדיין נפש בחור ישיבה, אך גופם עמל ויגע בנבכי ובטרדות החיים.
ניצלתי את המומנטום ואת ההזדמנות, וסיפרתי לכולם על הזכות העצומה שנפלה בחלקי בימי בין הזמנים של חודש ניסן ה’תשס”א.
•
באחת השכונות היפות של ירושלים, פורסמה מודעה הקוראת לאברכים ובני הישיבות, לבוא ולהאזין ברוב קשב לשיחה תורנית מפי רב עלום מדרום הארץ. שמו של הרב באותם ימים היה כל-כך לא רלוונטי, שכן רוב רובם של המשתתפים בשיחה לא הכירוהו כלל, והיו שלא הצליחו להגות את שמו כדבעי.
רק לאחר פטירתו הטראגית כמה ימים לאחר מכן, הוברר למשתתפי השיעור מי היה בדיוק הרב המופלא שהטביע מולם את חותמו האחרון בעולם. אכן, הרב שמשון פינקוס זצוק”ל, הוא היה הרב שמותו האפיל על חייו.
שיחתו האחרונה, שאותה כאמור זכיתי לשמוע, עסקה בהתמודדות היום יומית עם העולם הגלובלי וניסיונותיו.
במהלך הדברים סיפר הרב זצ”ל על בעל תשובה מאופקים, שבכה לפניו בדמעות על מצבו הקשה. הוא היצר על כך שכבר שנים רבות, מאז שובו אל כור מחצבתו, הוא אינו מתקדם לשום מקום ובקושי רב מצליח לשמור על קצב לימוד תורה יומי של שעה אחת. כל תחבולותיו וניסיונותיו להתקדם עוד קצת ברמה הרוחנית עולים בתוהו.
קשה לו מדי, אפילו בשעה היחידה המוקדשת ללימוד התורה.
הרב, כהרגלו, השיב לו שלא ממין העניין.
“האם אתה נוהג על רכב עם גיר ידני?” שאל.
משנענה בחיוב, הקשה לו הרב קושיה נוספת: “כשאתה על הילוך ראשון, אתה יכול לנסוע במהירות מאה קמ”ש?”
“לא רבינו” השיב האיש בנחת, כשהוא מנסה להבין לאן נושבת הרוח. “כשהאוטו על הילוך ראשון הוא יכול לנסוע רק במהירות של עשרים קמ”ש, בהילוך שני הוא כבר מגיע לארבעים קמ”ש, ומשלישי ואילך ניתן להאיץ למהירות מכובדת”.
כעת הביט הרב פינקוס עמוק בעיניו של השואל והמתין.
אט-אט נפתחה בינתו והוא החל להבין מה רוצה ממנו הרב, אך הוא ביקש הסבר.
“הבט” פנה אליו הרב, “אתה כעת על הילוך ראשון. גם אם נורא תרצה ומאד תבקש, לעולם לא תצליח במצבך הנוכחי להגביר מהירות ולהאיץ. את הדבר העיקרי שכחת – להחליף הילוך. כשתתקדם בפועל, בהנהגותיך ובדרכיך, כשתשנה מסלול ושם מ’בעל תשובה’ לבן תורה סטנדרטי, הישועה בא תבוא”.
“עצתי לך, אם כן”, המשיך הרב, “לשנות את לבושך כבן ישיבה וכאברך, לשנות הנהגותיך בחדרי חדרים, ורק כך, בהילוך מתקדם יותר, תוכל להטעין ולמלאות את מצבריך הרוחניים”.
הדברים, שנאמרו באופקים ונמסרו כשיחה בירושלים, מחלחלים עד היום במוחי ומועברים הלאה לכל דיכפין.
“אחר המעשים נמשכים הלבבות”, זו בעצם כל תורתו של הרב זצ”ל, וזוהי הדרך היחידה שבה תינתן האופציה והזכות להתקדם במשעול החיים, הרוחניים והגשמיים.
אותו אברך, אותו ‘בעל הבית’, אותה בת סמינר, ברצותם לחוש, להרגיש, למשש את מהות הימים ואת רגשות הקדושה, מוכרחים להעביר הילוך, לשנות פאזה (וגם פוזה), ללבוש את בגדי בן הישיבה באמצע שיחת המוסר, ורק כך יוכלו לקבל את שכמהה הנפש.
“עדיף להיות בלחץ מהימים הנוראים, מאשר להיות בלחץ מעצם העובדה שאינך בלחץ” – גם את המשפט הזה הטביע הרב פינקוס זכר צדיק וקדוש לברכה.