האירוע: מותה של התקשורת השמאלנית בישראל
תאריך: מוצאי הבחירות, כ”ו באדר, 17 למרץ
פעם, בעבר, הייתי מקשיבה לפרשנים ולשדרני הרדיו בדחילו ורחימו. הייתי מתייחסת בכובד ראש וברצינות תהומית לכל מילה שלהם, כדי למלא אחר כך טורים עמוסים, מלאים בהתנצחות ובהתפלמסות על דבריהם.
הייתי כועסת, נעלבת, מרגישה ממש נבגדת ומרומה, כשהם היו מסלפים לגמרי את המציאות ובמילים של בית מרקחת מטייחים ומטים את המאורעות על פי האג’נדה שלהם.
השמאל הוא “חייט” מעולה. השמאל שייך לקלאסה הכי גבוהה. הוא מסוגל לתפור בגד בלי בד ובלי חוטים. עד שבא מישהו אמיץ וצועק בקולי קולות, בלי שום פחד: “המלך עירום!”
במשך שנים הטילה התקשורת את אימתה על הציבור. לא עוד!
מאז הבחירות שהתקיימו השנה, הפסקתי להקשיב לברבורים שלהם. אני מכירה בסביבתי הקרובה עוד כמה אנשים שנגמלו מהם. עשינו סוויץ’ במוח.
השדרנים נשמעים היום כמו ילדים קטנים, כעוסים ונרגנים, שכביכול נטלו מהם במרמה צעצוע שהם אהבו. המילים האינטלקטואליות שלהם כבר לא מרשימות אף אחד. מתוך הממשלה צצו לפתע אנשים שאזרו אומץ ושינסו מותניים והם עונים לשאלות הקנטרניות מבלי למצמץ, מבלי להתפתל עם המילים, מבלי להתבלבל.
הם מישירים מבט בלי פחד ואומרים את האמת שלהם.
תם עידן הבולשביזם בתקשורת. נמוג הפחד.
אשתו של החייט
נקודת השבר שלהם הייתה בבחירות תשע”ה.
התעמולה הארסית עברה את הגבול, בלשון המעטה.
וזה מזכיר לי אגדת ילדים ששמעתי בהיותי ילדה, אגדה מלווה אותי מאז בהמון מצבים. הסיפור משקף בדיוק את העליות והמורדות במהלך החיים:
מעשה בדייג עני ומרוד שחכתו העלתה בבוקר חייכני אחד דג של זהב, יפהפה ובוהק בגווניו הזהורים. לטש הדייג עיניו בתימהון, אך אז שמע את הדג מדבר אליו ומתחנן על נפשו.
הדג הבטיח לדייג שייתן לו בית גדול במקום הצריף הרעוע וימלא לו כל משאלה אם ייאות לשחרר אותו חזרה למים.
שמח הדייג ושב אל ביתו החדש ואל אשתו זעופת הפנים. כאשר שמעה אשתו את הסיפור המופלא, במקום לשמוח בחלקה, כעסה עליו שלא ביקש ארמון. וכך מדי כמה ימים שלחה אותו אשתו הנרגנית בחזרה אל הים ואל הדג כדי לבקש עוד ועוד משאלות: משרתים, בגדים יוקרתיים, גן ענק סביב הארמון וכו’ וכו’. אך כל העושר הזה לא סיפק אותה.
היא רצתה את הדג לעצמה. שיהיה ברשותה הבלעדית. חלמה שהדג ישוט בבריכה שבגן שלה.
והסיפור נקטע כאן כי דג הזהב שנתבקש ללכת לשבי, התמלא חמה על האישה שאינה יודעת שובעה. בחמת זעם גזר על הדייג שכל הטוב והשפע שקיבל יילקח ממנו לעד, והוא ואשתו ישובו להיות דלים ורשים כבתחילה.
למשל הזה יש מוסר השכל נפלא: חייבים לדעת מתי עוברים את הגבול. להלך מתוך רגישות ושום שכל בין האירועים ולהבין שיש לפעמים מעשה אחד שטורף את כל הקלפים.
זה מה שקרה לתקשורת. שכרון החושים והשנאה הגדולה טשטשו אצלם את ההבנה הזו והם נפלו בפח היקוש. מכאן ואילך החל המהפך האמיתי, שהולך וצובר תנופה כשמצטרפים עוד ועוד אמיצים ומשמיעים קולם בלי מורא.
השמאל ההולך ומתכווץ, נלחם בציפורניים שלופות. הם נלחמים את מלחמת המאסף שלהם. בבחינת להיות או לא להיות. הבקיעים נראים היטב בשטח. לפתע פתאום ישנם שרים שכבר אינם פוחדים להחליף פקידים שבעבר הטילו חיתתם על המשרד כולו. מה שמנחם בגין היה חייב בעצם לעשות בשנת 77′, בחסות ההלם שהשתרר ביום ה’מהפך’, אך נרתע מכך, הם משלימים עכשיו וסוגרים מעגל. בלי פחד. בלי למצמץ.
בימי בן גוריון העליזים, שפכו הררי כספים לטובת הקיבוצים וההתיישבות של האליטות, בלי מכרזים, בלי שקיפות. אלא שאז איש לא פצה פה, איש לא צפצף. כי הסוציאליסטים שלטו ביד רמה ועשו במדינה כבתוך שלהם. זו הייתה הטריטוריה הבלעדית שלהם. אף אחד לא קיבל שום ג’וב או תפקיד זוטר אפילו, אם בכיסו לא שכן כבוד הפנקס האדום הידוע של ‘המפלגה’.
לא עוד!
איבדו קשר עם כן השיגור
עכשיו ברור מדוע הם חשים שלקחו להם נחלת אבות. העם בשדות כבר לא העם הכנוע, הצייתן, שמורא הפקידות הגבוהה עליו. עברו הימים לבלי שוב.
ההנאה הכי גדולה היא לשמוע את הח”כים עונים במצח נחושה לשדרנים שעדיין דבקים בדעות השמאלניות שאינן רלוונטיות כבר, כמו אנשי כת אדוקים. הנאה צרופה להאזין לארדן, ליריב לוין, לאקוניס, לבנט ולרגב ולכל השאר, הסותרים בלי פחד את השאלות המעצבנות של המראיינים. נראה כי המראיינים מזמן איבדו קשר עם כן השיגור והם משייטים בחלל ומנותקים לגמרי מרחשי הלב של הציבור.
אז כמו שאומר חנוך דאום: “תמשיכו ככה חמודים שלי, וגם בבחירות הבאות אנחנו ננצח”. וזה כל כך נכון.
השנאה המדברת מגרונו של השמאל, מסייעת יותר מתעמולה הנקנית בכסף. אם הם לא היו, משתלם היה להמציא אותם. הם משרתים את העם בצורה יוצאת מן הכלל. לכן אפשר להבין מדוע נתניהו הסכים למחוק את הסעיף המגביל את השדרנים מלהביע דעה חד צדדית…
והנה אנקדוטה קטנה ומוזרה בשולי ההתרחשויות:
ברמת החייל (הצפונבוני) ישנה מרפאה אחת שעד לבחירות הונחו שם עיתוני ישראל היום מדי בוקר לטובת הבאים בשעריה. ההמתנה שם ארוכה והאנשים הספיקו לקרוא ולהתעדכן בכל הדעות שכנגד ‘ידיעות’ ו’הארץ’ – שנחשבו המיינסטרים עד לא מכבר.
מיד עם היוודע תוצאות הבחירות, מאותו בוקר ממש, מישהו מנע את הכנסת עיתון ישראל היום אל תחום המרפאה.
מזה כמה חודשים שאין שם אף עיתון ישראל היום לרפואה. זה מזכיר שיטות מרכסיסטיות נושנות שהפסיקו כבר לפעול על העם הזה. הם חושבים להסתיר מהאנשים את הדעות האחרות בדרך של בת יענה.
הסחף גדול מדי ואי אפשר לעצור את המהפך האמתי. בפעולותיהם הם דומים לילד ההולנדי שניסה לסתום את הפרצה בסכר בעזרת אצבע צנומה.
איש השנה: שלדון
ועל כך, אני חייבת לומר, מגיע שאפו לשלדון אדלסון. הוא אחראי לכל המפנה שחל בדעת הקהל. הרבה בזכותו התפכחו האנשים והבינו מי אוהב ישראל ומי לא.
אני אישית בוחרת בשלדון אדלסון כאיש השנה שלי.
אבל לצד המחמאות יש לי בקשה קטנה: חייבים באופן דחוף לסתום פרצה נוספת שבה אנחנו חלשים ואיננו מסוגלים להדביק את הקצב. חייבים הסברה צבאית נכונה. מול גל ההסתה של הפלשתינאים בכל אמצעי התקשורת האלקטרונית והכתובה ברחבי העולם, מוכרחים להתייצב במלוא הכוח לספר לעולם את הסיפור שלנו.
הפלשתינים מעוותים את המציאות בשטח. הם עורכים תמונות של אירועים כרצונם ומספרים את הסיפור מזווית שנוחה להם, כדי שהעולם יראה בנו גוליית שמתנכל לחלשלוש. אנו חייבים להציג בפני העולם את התמונה הריאלית ויפה שעה אחת קודם.
בהסברה אנחנו מדי חלשים. אולי לא מעניקים לכך את המשקל הראוי. אני מבקשת מאדלסון, שהוא אוהב ישראל אמתי, שייקח את הנושא הזה לידיו כי זה קטן עליו. כן, הוא יכול!
אם הצליח למגר את השמאל המנופח מגאווה שהחזיק את המדינה בצווארה, שתפר תיק לכל מי שנחשד כפורץ דרך חדשה, מה זה בשבילו למגר הסברה ערבית שמפיצה עלינו שקרים ומטה לרעה את דעת הקהל העולמית. מקווה שייאות להרים את הכפפה.
לאן מובילים האינטריגות
ואיך אפשר בלי להזכיר את אנ”ש?
הלוואי ואנחנו, החרדים לדבר ה’, נלמד מכל זה שבהסברה נכונה, בלי לגמגם, בלי להתפתל עם המילים, בלי למצמץ, אפשר למכור כל דבר גם לעמי ארצות.
הסברה אמתית בלי מורא ופחד, זה שם הקוד. אלא מאי? אנחנו עסוקים מדי ומכלים את כל מרצנו בריבים פנימיים שאוכלים כל חלקה טובה. אז למי בציבור שלנו יש זמן להסברה? אנו שסועים ומפולגים ומקוטלגים לתת כתות וככה לא נוכל להתקדם לשום מקום.
אז עיתונאים קטנים ומחרחרים מחלוקת: תעשו חשבון נפש נוקב לאן יובילו אותנו כל האינטריגות. אם אנחנו רוצים שיתחשבו בנו ובצרכים שלנו, מוטב שנלך בראש אחד כאיש אחד בלב אחד.
והימים האלו עד יום הכיפורים, שבהם מסתובבים חופשי באוויר הרהורי תשובה וחרטה, הם הימים הכי ראויים לחשבון נפש ולקבלה לעתיד.
• רבקה גלאי היא סופרת חרדית