שנת תשע”ה תיזכר כשנה של מהפכים.
הממשלה הרעה, ממשלת יאיר לפיד, נפלה בקול רעש גדול עם פיטורי השרים המובילים יאיר לפיד וציפי לבני – וממשלה טובה, בה חברות המפלגות החרדיות, הוקמה.
ש”ס התפצלה לשניים: החלק של אלי ישי כשל בבחירות, ואריה דרעי, למרות מספר המנדטים הקטן בו זכה – 7 בלבד, הצליח להשתחל אל ממשלת נתניהו הרביעית ולנכס לעצמו עמדות כוח והשפעה רבים, כשהוא מותיר את אלי ישי ללקק פצעים ולנסות לכסות את חובותיו.
הראשל”צ, הגר”ש שלמה עמאר, שהחל את שנת התשע”ה בעצרות תפילה לרגל הימים הנוראים, מנסה לשמר את כוחו, הפתיע כשהגיש מועמדות לתפקיד רבה הראשי של ירושלים. עוד יותר הפתיע, כשזכה בניגוד לכל התחזיות.
‘יהדות התורה’, שהחלה את השנה עם מסע בחירות מאוחד, ותחת הסלוגן ‘התקבצו, כולנו מאוחדים’, מסיימת את השנה כשהיא מקרטעת, חבולה, מוכה, מלאת סדקים ותככים.
ורק האפליה של עדות המזרח נותרה כשהייתה. מכה, בועטת, מכאיבה. בכל עיר, בכל מקום היא החלה את השנה עם מריבה בין שני סמינרים באלעד, וסיימה אותה בהופעה ‘מרשימה’, רבת ערים ושכונות.
1.
בהתחלה, שררה אחדות מופלאה. ש”ס לא רצתה לשמוע על מועמדות הגר”ש עמאר, כך גם ‘דגל התורה’. בחדרו של הגראי”ל שטיינמן שמע יו”ר ש”ס אריה דרעי מילים ברורות על התנגדותו של ראש הישיבה לראשל”צ כרבה של ירושלים.
ב’דגל התורה’ היו משוכנעים שהיות דרעי בוגר ישיבת ‘חברון’ יגרום לו לציית לדעת התורה ששמע. עד מהרה התברר להם שלא.
תחילה הייתה זו התסיסה בשטח של ש”ס, שסירב להשלים עם העובדה שדרעי חבר ל’דגל’ ותמך ברב שמואל אליהו, בנו של מי שיחסיו עם הגר”ע יוסף זצ”ל לא היו מן המשופרים, בלשון המעטה.
בהמשך גבר השיקול לפיו קידום הגר”ש עמאר אל שדה רבנות עיר הבירה תשאב מאלי ישי את הכוח הרבני לו הוא כל-כך זקוק בבואו להקים מפלגה, אם וכאשר.
אפילו התנגדותו של הראשל”צ, הגאון רבי יצחק יוסף, לא הועילה. הגר”י יוסף היה עוד פגוע מהצבת הגאון רבי ציון בוארון כמועמד שהתמודד כנגדו, ערב הבחירות לרבנות הראשית.
אבל חכם שלום כהן מיהר להזעיק לחדרו את חברי הגוף הבוחר של ש”ס, וההוראה הברורה ניתנה: הצבעה לרב עמאר.
כשהקים את מפלגת ‘יחד’ נאלץ אלי ישי לוותר על תמיכתו, מתוקף היותו רב ממלכתי שנבצר ממנו להתערב בפוליטיקה. הגר”מ מאזוז, הוא שהפך לפטרונה של ‘יחד’.
2.
קצת אחרי החגים עוד ניסו שני היריבים להיפגש.
אריה דרעי, שהבין כי אם לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו תלויים זה לצד זה, ניסה לעשות כל מאמץ כדי לחבק את היריב. אבל נזכר מאוחר מדי.
אלי ישי הגיע אל הפגישה כמי שכפאו שד. ההחלטה להקים מפלגה כבר קיננה עמוק במוחו ולא ניתן היה לשכנעו. אריה, מצידו, צפה מערכת בחירות מדממת והעדיף למנוע את הסאגה.
ללא הצלחה.
רק כמה ימים קודם לכן, באירוע חגיגי במלון בצפת, הושב אלי בראש השולחן כשאריה מזמזם לו מנגינות של אחדות. אפילו אריאל אטיאס חייך ספונטאנית. זה הצחיק.
אבל אריה שיחק עד לרגע האחרון את משחק השלום, ורק כשאלי סירב בתוקף – יצא לדרך הקשה של מערכת בחירות רצופת קלטות, “אני פורש” ועד לפתיחת בקבוקי שמפניה בליל היוודע תוצאות האמת שקברו את ‘יחד’.
במבט לאחור, צדק אלי ישי. שלום, אם היה נכרת ביניהם, לא היה מחזיק מעמד אל מעבר ליום הגשת הרשימות, או במקרה היותר טוב, הקמת הממשלה. עיין ערך השלכתו הביתה של ניסים זאב, לו הובטח עד לרגע האחרון שחור על גבי אס.אם.אס כי הוא בתוך הרשימה.
וכך כתבתי באותו יום:
“אילו יתרחש חלום השלום, נזכה לחזות בתמונות נוסח ‘השלישיה המחייכת’ של הבחירות הקודמות.
אריה-אלי יגיעו, כמעט קשורים בחבל, לכל אירוע, ירקדו על הבמות מעיר לעיר, יגידו ‘כוחנו באחדותנו’ לא פחות ממאות פעמים, ויספרו לכולנו שהם ‘מה זה אוהבים אחד את השני’.
אולי אפילו יספרו שהרב בא להם בחלום ואמר שזה בדיוק מה שהוא רוצה.
יום אחרי הבחירות הכינו את הטישו, נגבו לאחד מהם את הדמעות.
וסליחה שהחרבנו את החגיגה”.
לא זכינו, השלום לא בא.
3.
שעות אחדות לפני מסיבת העיתונאים המתוקשרת של אלי ישי, וההכרזה על הקמת ‘יחד’, בשביל מרן ולמען מרן, ראיינתי את יוני שטבון, הצמד-חמד.
“אתה הולך היום לעשות היסטוריה…” אמרתי לו. הוא, הגולנצ’יק לשעבר, יחד עם ש”סניק. הוא הסביר לי עד כמה אוהב אלי ישי את עם ישראל וארץ ישראל ועד כמה מדובר ב”בשורה ענקית שהציבור מחכה לה שנים רבות”.
ימים חלפו, וההגדה הפכה לאגדה.
בלילה, כשהחניתי את רכבי בחניון הצמוד למלון רמדה הירושלמי, החנה לצידי יוני שטבון. החנה, והמתין. לאולם, הוא מעולם לא נכנס. אלי היה הסולן היחיד בלילה ההוא.
זה לא בשבילו, ואפשר להבין לליבו. גולנצ’יק, אבל מול אויבים, לא מול אחים. לא מול יהודים. וצריך להכיר את יוני כדי להבין את זה.
“זה לא יום קל, לא יום פשוט”, נאם שם אלי ישי, כשברקע תמונתו של הגר”ע זצ”ל.
הבטתי בו, ובפניו בלט העצב. הצבע האדום של העניבה שלבש רק הבליט את החיוורון שניבט מפניו.
מהפתח יכולנו לשמוע את הקולות הרועמים של המפגינים, אנשי ש”ס, שהגיעו כדי לקיים מצוות מחאה.
מה הוא הרגיש ברגעים כאלו, בהם אחים לדרך עד היום, אישים מקרב השטח והפעילות של ש”ס, הפכו לרודפיו?
באותם רגעים נזכרתי ברב חיים אמסלם, ארבע שנים לאחור, זמן קצר לאחר שנבעט החוצה מהמפלגה. כבר לא הרשו לו להיכנס לישיבות הסיעה. אני עוד זוכרת איך היה פוסע במסדרונות הכנסת כמו צל של עצמו, שבור ורצוץ.
כלפי חוץ שידר אומץ לב, אבל אני התקשיתי לקנות את ארשת הרוגע שניסה לעטות על פניו. היה ברור לי שריסקו אותו. התחושה הייתה שהגזימו, שיכלו לעשות את זה הרבה יותר בהתחשבות, אולי אפילו כפי שהמליץ אז אריאל אטיאס, להמתין עד לבחירות.
והנה הגיע אלי ישי בדיוק לאותה פינה. נרדף בדיוק באותה צורה.
4.
כאב לראות את תמונתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל נישאת בידי פעילים, מונחת על גבי סולם קטנטן. בדיוק כפי שהושמה ערב קודם לכן, במסיבת העיתונאים שקיים אריה דרעי.
שנים אוחזים בתמונה. זה אומר שלי היא, זה אומר שלי היא. איה האיש הענק, שיכריע במחלוקת?
ראיתי שם את בנו של אלי, יאיר ציון. הילד, שרק שלוש שנים קודם לכן חגגו לו את בר מצווה מפוארת. איזו חגיגה הייתה שם. מי לא הגיע? כל העולם ואשתו, נגידים, נכבדים, בכירים במדינה. אפילו נתניהו התייצב בבית הגר”ע כדי לאחל מזל טוב.
לפני כמה שבועות הגעתי לשמחת האח הקטן יותר של משפחת ישי. השמחה הייתה כל כך שונה, עצובה. למרות הניסיון להסתיר, לשוות לאירוע מראה יוקרתי.
5.
תשע”ה הייתה השנה בה הושלך ניסים זאב בבושת פנים מהתנועה להשבת עטרה ליושנה.
בבחינת, הכושי עשה את שלו, הכושי יתכבד וילך.
היה זה באחד מהימים הסוערים של מערכת הבחירות, כשניסים אזר אומץ וסר אל מעונו של הגראי”ל שטיינמן כדי לקבל את ברכתו. הוא השכים במיוחד, כדי להגיע לתפילת הנץ.
“נכנסתי בעיקר כדי לבקש את ברכתו, לא להתייעץ”, סיפר אז. “היית חסיד גדול של מרן הגר”ע יוסף, כיום אתה חסיד גדול של חכם שלום כהן, נשיא ‘המועצת’ – מה מביא אותך למעונו של גדול הדור האשכנזי?” תהיתי.
“זה צדיק הדור, זה מלאך ה’, כשמדברים על שקופים זה השקופים, זה לא אדם בדרגה של אדם, זה בדרגה של מלאך. כשנכנסים אליו רואים את זה ממש” השיב בקול נרגש.
“אחרי תפילת הנץ היה אצלו תור גדול מאד של אנשים שביקשו להיכנס אליו. בכוונה חיכיתי עד לסוף התור כדי שאוכל לדבר איתו בהרחבה ובנחת. סיפרתי לו על הקמת התנועה על ידי לפני 31 שנים, איך באתי למרן הרב עובדיה זצ”ל עם הרעיון להקמת התנועה הפוליטית. סיפרתי לו על כך שאני כבר 13 שנים מכהן כח”כ. אחר כך אמרתי לו, כבודו בטח יודע שאלי ישי פרש מש”ס. הוא היה עוזר שלי בהתחלה, במשך שבע שנים…הוא לא הגיב. אמרתי שאני מבקש ברכה, שאמשיך לפעול למען תנועתנו הקדושה. הוא השיב לי: ‘תמשיך, ויהיה לך טוב, ותצליח בכל מעשי ידיך”.
כבר אז ניבא לי ליבי רעות. ידעתי שהוא ישלם על התעוזה, אבל לא תיארתי לעצמי מה יהיה גודל התשלום.
6.
זו הייתה השנה בה נפער שסע של ממש בתוך בשרה של ‘יהדות התורה’.
בליל הבחירות עוד רקדו שם ושרו. שישה מנדטים בלבד, ובכל זאת עלייה במספר הבוחרים לתנועה.
בחירות, שנערכו על רקע החרמה מצד אנשי ‘עץ’, שפעיליה נעו בין ‘פתק לבן’ לבין הצבעות הזויות בפתקים בלתי צפויים.
“אז אתם עוד מאמינים שיש לפלג המטורף עשרים-שלשים אלף קול?” שאל אותי בכיר ב’דגל’ למחרת יום הבחירות. “האם כעת הבנתם ממי מציל אותנו גדול הדור הישיש הקשיש חכימי דיהודאי? – מאנרכיסטים מטורפים” – הוסיף.
אלא שהאחדות לא החזיקה מעמד זמן רב. עם הקמת הממשלה החדשה, ותוך ניסיון לחלק את הג’ובים, כבר נפערו הפערים.
למען האמת, בשחזור לאחור, כבר במערכת הבחירות נרשמו חריקות. מאיר פרוש למשל לא אהב אמירות על הליכה אפשרית עם בוז’י הרצוג. זה הרס לו את הפעילות מול חב”ד. הוא סירב להפנים שחב”ד ‘עם אלי ישי’, או יותר נכון ‘עם ברוך מרזל’ – והשקיע.
פרוש גם חשב שצריך להגדיל את פלח התקציב המופנה למגזר החב”די. אז כספים הוא לא ממש קיבל, אבל הגנה מלאה על בנימין נתניהו ב’יתד נאמן’, קיבל גם קיבל.
רק אחרי שהוקמה הממשלה הבנו מריבות מהן. האם יכהן ישראל איכלר בוועדה למינוי דיינים או שמא יהיה זה משה גפני? האם ייושם החוק הנורבגי ויעקב אשר יכנס לכנסת אם לאו? אלו הן רק חלק מהנושאים שקרעו את בשרה של ‘יהדות התורה המאוחדת’ לגזרים.
עד עצם היום הזה.
7.
אין צורך בסיכום שנה כדי לדעת שגם השנה, כמו בכל שנה, הופלו בנות על רקע עדתי. רק נפנה את הזרקור לעיר אחת, בה החלה האפליה להתגלגל כבר מתחילת השנה הקודמת.
כבר אחרי החגים נערך בעיר אלעד כנס חירום, בו השתתפו אברכים והורים לתלמידות הסמינרים. על הפרק, כפי שהגדירו מנהלי הכינוס: “ניסיונות השתלטות של ישראל פרוש על מוסדות החינוך בעיר ושיתוף הפעולה עם משרד החינוך כנגד הציבור החרדי.
“לאחר שהצליח להיות ראש העיר החרדי הראשון שמשכנע ופועל בכל כוחו להעביר מוסדות חינוך חרדיים לממ”ד, דבר שמתנגדים אליו בנחרצות גדולה כל גדולי הדור וכל ראשי הציבור, מנסה עתה ישראל פרוש להשליט את עצמו ואת משרד החינוך על הסמינרים באלעד, תוך ביטול הסמינרים שהוקמו על ידי מרן ראש הישיבה הרב שטיינמן שליט”א וגדולי ישראל, חרף כל התחנונים אליו מגדולי ישראל, רבני העיר ומנהלי הסמינרים וראשי הציבור, והכל בעזות מצח ומסכת שקרים בלתי מצוי”.
בסופה של שנה, באחד מימי חודש אלול, בבית המשפט המחוזי בירושלים, הצליח פרוש לקבע את תוכניתו לכדי פסק דין של בית משפט: יוקמו סמינרים אזוריים בעירו.
להגנתו הוא טוען כי הגר”ח קנייבסקי והגרמ”ה הירש התירו לי. כאילו לא היה זה ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן שבזכותו נבחר לכהן כראש העיר.
במשך שנה תמימה שכנו שני סמינרים, ‘זלזניק’ (שערך רישום בלתי חוקי) ו’לדעת חכמה’ במתחם אחד. מתחם קראוונים, כמובן, כאשר חלק מהמשרדים שלהם שוכנים ב…גינה הציבורית הסמוכה, בהיעדר מקום.
השנה, איכשהו, לאחר הדיון בבית המשפט, רשמו בנות כאן (זלזניק) ושם (לדעת חכמה). השאלה הגדולה תהיה מה בדבר הרישום לשנת הלימודים הבאה: האם ישכילו שני הסמינרים לקבל את כל הבנות ולמנוע את התערבות בית המשפט, או שמא פרשת עמנואל תשוב על עצמה, והפעם באלעד?
8.
אחד הסיפורים היותר גדולים של השנה הוא ההימור של ראש הממשלה בנימין נתניהו על הליכה לבחירות, למרות הנבואות הפסימיות שצפו לו כישלון, וניצחונו המפתיע – זה שהפתיע גם אותו עצמו.
תחילת מערכת הבחירות תפסה אותו עם גל הסתה עכור ורעשני, שהופנה בעיקר נגד רעייתו שרה. מה לא אמרו עליה, ולא נחזור על גל ההאשמות העכור.
באותם ימים יצא לי לשוחח עם אתי מישקובסקי, מזכירת בית הספר ‘נועם’ ברמות בירושלים, שסיפרה על היכרותה עם שרה מאז הגיעה לעבוד כפסיכולוגית במקום, לפני כ-12 שנים.
היה זה בקו התפר בין היותו ראש ממשלה בקדנציה ראשונה – בשנים 96′ עד 99′, לבין שובו לשלטון ב-2009. יחד הן עבדו בימים של שגרה, ימים בהן הייתה שרה אשת פוליטיקאי ‘לשעבר’, וגם ימים של הכתרה, של הפיכת בעלה לראש ממשלת ישראל.
“שרה מעולם לא השתנתה”, אמרה בשיחה גלוית-לב אותה ערכה איתי מאחד מחדרי בית הספר. כאב גדול נשמע בקולה. כאב לה על חברה לצוות שעוברת מסע השפלות, כפי שהיא רואה זאת מנקודת מבטה, כעומדת מן הצד.
שרה שהיא מכירה, מזמנים ‘חשובים יותר’ וגם פחות, היא שרה אחרת מזו שמצטיירת בכלי התקשורת. היא שרה שהתקשורת מנסה לצייר כמפלצת אבל כל-כך שונה כשהיא חיה איתם, מסתובבת ביניהם, ביום יום.
“שרה עובדת איתנו כ-12 שנה. היא מגיעה אלינו פעם עד פעמיים בשבוע, היא הפסיכולוגית של בית הספר, וממה שאני מכירה ויודעת וזוכרת, עושה את עבודתה נאמנה משך כל השנים הללו. ממש ללא רבב! היא פשוט כאחת מצוות בית הספר, גם הניהולי, גם המורים, היא יושבת עם סייעות, ומטפלת לעילא ולעילא בבעיות שיש לילדים מסוימים מול הורים. היא מלווה ילדים אפילו לאחר שמסיימים כאן את בית הספר…”
המילים “אחת מאיתנו” חזר שוב ושוב בדבריה, והיווה ניגוד משווע למה שמנסים אנשי הבית לשעבר במעון ראש הממשלה לספר עליה, תוך ניסיון לצייר אותה כמתנשאת.
“כשאני חושבת על עצמי כבן אדם, איך אני הייתי מסוגלת לעבור את מה שהיא עוברת, זה פשוט נורא. זו הוקעה! זה מחול שדים! זה כדור שלג שהולך ומתגלגל!” – אמרה אז כשהיא מבועתת. היא אפילו אמרה שהיא שוקלת הפעם להצביע לליכוד. למרות היותה דתית-לאומית.
תוצאות הבחירות, 30 מנדטים, לימדו אותי שהרבה ‘אתי’ נהגו כמותה. שדווקא גל ההסתה, הוא שהפך לנצחון. מעז, יצא מתוק.
9.
ימים אחדים לפני יום הבחירות יצא לי להגיע לכינוס בבית ראש הממשלה. יוזמה אישית של יאיר, הבכור בן ה-23.
ראש הממשלה עמד ופשוט התחנן על נפשו. “הזמנתי אתכם הנה כדי לבקש את תמיכתכם, וכדי לאזן את התמונה. כדי להביא לכך שמלאכת ההרכבה של הממשלה החדשה תוטל עלי ולא על ציפי ובוז’י”, כך בדיוק אמר.
“מי שרוצה בי, צריך להצביע לליכוד. כי ככל שהליכוד יהיה גדול יותר, כך יגדלו הסיכויים שמלאכת ההרכבה תוטל עלי. ככל שהליכוד קטן יותר, כך אנחנו מגדילים את הסיכוי שמלאכת ההרכבה תוטל על ציפי ובוז’י.
“ואם את המסר הזה אפשר להעביר לציבור, אני חושב שעשינו דבר חשוב. אם המסר הזה יטושטש – אם תסיחו את הדעת ממנו, תהיה סכנה גדולה למדינת ישראל. אני חושב שמדינת ישראל בידיה של ציפי לבני תהיה בסכנה ג-ד-ו-ל-ה מאד!”
על המסר הזה הוא חזר שוב ושוב ושוב, בכל כלי תקשורת.
זה עבד, ועוד איך עבד.תשאלו את ח”כ אורן חזן.
10.
ואז הגיע היום בו נחנכה הכנסת החדשה.
זה לצד זה עמדו ח”כים ותיקים לצד חדשים ‘מהנילון’, כאלו שבחרו בקפידה את חליפתם המעונבת לכבוד האירוע.
בין לבין הגיחו גם ח”כים ‘של פעם’, פרצופים מוכרים שפעם היו בפסגת הפוליטיקה הישראלית, שהיום רק כתבים פוליטיים-פרלמנטרים זוכרים מיהם ומה היה גודל פועלם. אם בכלל…
והיו גם הרגעים בהם קלטתי שאלי ישי אינו עומד להגיע. כח”כ לשעבר שמורה לו הזכות וגם הכבוד, אבל הוא נמנע.
מי שהיה רק עד לפני כשנתיים סגן ראש הממשלה, חבר קבינט בטחוני, שר פנים, האיש שעל פיו יישק כל דבר בש”ס, הפך בין לילה (מוצאי הבחירות) לאיש נטול שררה, נטול מקום עבודה, איש שכל כולו מרופד בחובות עתק.
דירתו משועבדת כערבות, עתידו לוט בערפל.
כמוהו גם ניסים זאב, האיש שמליאת הכנסת לא נפתחה מבלי שיציב את רגלו פנימה, בחר שלא להופיע. בחירה, שהיא בעצם הצבעה ברגליים. מאין אי אימון במערכת הקיימת, שלתחושתו עשתה לו את עוול חייו.
קרע את הלב לראות גם את יעקב אשר כשהוא מגיע כח”כ לשעבר ומותיר את ‘דגל התורה’ מצומקת, עם שני חברים בלבד.
אפילו יאיר לפיד כבר לא היה אותו יאיר לפיד. מבטו מפויס יותר, הילוכו איטי יותר. מנסה לחזר אחר החרדים. להפיג כעסים.
עוד זמן-מה יחלוף בטרם יעניק לחרדים 10 ראיון ראשון בעיתונות החרדית ויכריז: “מודה, טעיתי”.
שנה חלפה. עוד שנה.