1.
סערת האפליה העדתית בסמינרים מילאה את דפי העיתונות החרדית של סוף השבוע – וטוב שכך.
בהקשר הזה קראתי בעיון רב את כתבתו של אליעזר שולמן במשפחה, מי שראיין את הרב (רב? יש לו תעודת הסמכה לרבנות?) ישראל לוין, מנהל הסמינר הישן בירושלים, ולא יכולתי שלא להציב כמה שאלות:
• מדוע יהודי בן 37, אב לחמישה ילדים, אברך צעיר לכל הדעות, אמור לנהל סמינר של בנות? עם כל הכבוד לירושת אבות, ולעובדה כי סבו ואביו עמדו בראש הסמינר, מוסד לימודים אינה אדמו”רות שעוברת בירושה. יש שיגידו ממש לא מתאים שאברך צעיר ינהל סמינר לבנות, כולל ניהול עשרות נשים בתפקידי מורות ומזכירות.
• שימו לב מה מסביר המנהל באשר לחובת הקבלה של 21 בנות, זו שהוטלה עליו מצד מחלקת החינוך בעירייה ומשרד החינוך: “זה יום שנחצה בו קו. החינוך העצמאי החרדי בוטל, אינו קיים עוד”. למה, רבינו? רק משום שחצית את קו ה-30% אותם הקצבת לבנות בוזגלו-שרעבי? חשבת על זה שיש מצב שמהן ייוולד הרב עובדיה של הדור הבא? חכם שלום של הדור הבא? בתקווה, שאותם, אתה כן מכבד…
• אתה, הרב לוין, נושא נאום כה ארוך בגנות לימודי הסרדינים והצפיפות בכיתות. מעניין שנזכרת בנאום הזה רק כשביקשו ממך לקבל את בנות-בוזגלו. אבל נניח שאתה צודק, וזו הסיבה: הצפיפות. אתה פשוט לא יכול לקבל עוד 21 בנות. הכיתה תתפוצץץץ. למה, בסוף נאומך הצפיפותי, אתה עובר לנאום בו אתה מסביר שבמשרד החינוך לא מבינים בחינוך? “הם הופכים ל’מבינים’ ומחליטים מי צריכה ללמוד כאן ומי צריכה ללמוד שם”.
לא סיכמנו שאת הבנות לא קיבלת בגלל צפיפות? איך זה קשור להבנה בנושאי חינוך ומי צריכה ללמוד כאן ומי שם?
כן, אתה צודק, כמו שליצמן לא יכול להתערב למנהלי מחלקות בבתי חולים איזה טיפול לתת, כך משרד החינוך לא יכול להתערב לך. אבל, ושים לב ל’אבל’ הגדול: משרד החינוך לא התערב לך בדבר התכנים, מה ללמד, איך לרפא את נפש הבנות. התערבו לך בנושא טכני. לקבל בנות למרות הצפיפות.
תגיד, מנהל נכבד, איך היית חש אילו מנהל בית חולים לא היה מסכים לאשפז 21 חולים ששם משפחתם מצלצל כמו בוזגלו, בשל מצוקת צפיפות במחלקות?
אני, מנהל נכבד, הייתי קוראת לליצמן להתערב.
2.
מאוד משמח לראות שיום ליום מנהל מלחמה נגד האפליה. גם העיתונות האשכנזית צריכה להצטרף למאבק החשוב.
רק שחשוב מאוד שהמלחמה הזו, בעד מקומות לימוד וחינוך של ילדות, תיעשה על פי דעת תורה. לפני מספר ימים סר יו”ר ש”ס אריה דרעי למעונו של חכם שלום כהן, נשיא מועצת חכמי התורה, האמורה להיות זו שמנווטת את התנועה הקדושה.
ביררתי, בפגישה ביניהם לא עלה נושא הרישום האזורי. כלומר, נשיא ‘המועצת’ טרם אמר את דעתו, דעת תורה – האם יתיר או יאסור. צריך לזכור שההחלטה לא תהיה פשוטה, אחרי הכול גדולי התורה האשכנזים, ובראשם הגראי”ל שטינמן והגר”ח קניבסקי, הוציאו מכתב וחתמו בחתימת קודשם נגד המתווה.
לכן הופתעתי לקרוא בשער יום ליום, תחת הכותרת “לא לגירוש בנות ספרד” את המילים הבאות: “אפעל לקידום חוק סמינרים אזוריים”, הצהיר יו”ר ש”ס בפתיחת שנת הלימודים בביתר עילית.
אריה, כמי שמחזיק בידיו תנועה קדושה, הקפד להתייעץ תחילה עם נשיא ‘המועצת’, בטרם תשחרר אמירות בומבסטיות מעין אלו.
לטובתך, לטובת ש”ס, לטובת הצלחתה בבחירות הבאות.
3.
לא אהבתי את הצורה בה הציג צ’ שפיגלמן, בעל הטור ביתד נאמן, את נושא האפליה.
בפתיח הוא מספר על חילוני, שמתלונן בפני אמו על כך שהיה רוצה לעבור לחינוך חרדי.
“נראה לך שיקבלו אותי שם, אמא?”
למה לא? – משיבה לו האם. “אתה כל כך מוכשר”.
אבל אני לא מתאים לבית הספר שלהם – הוא מקשה. “הם לומדים ומתפללים כל היום”.
האם מציעה: “אז שילמדו ויתפללו קצת פחות. וחוץ מזה, מה, אבא לא עושה קידוש כל שבת כמעט”…
הוא מתעקש, זה לא מתאים. האם בשלה, מזהירה: “תזכור שהם פשוט גזענים עלובים. אתה לא מתאים להם כי אתה בוחבוט ולא בוכשטיין עם בוכטות…”
וכן, היא “הולכת להראות להם מה זה”. “אני אתן להם בראש עם לום ברזל, ואז נראה מי לא מתאים”.
לום ברזל, למי שלא הבין, זה שיחה עם “העורך דין ההוא…ללום”.
או שהיא תפנה “לבן דוד שלנו שהוא שדרן קודש באחת התחנות”.
הוא מנסה להסביר “שזה בדיוק מה שלא מתאים להם – אנשים שמשתמשים בלומים, בעורכי דין ובשדרנים במקום לפנות לרבנים”.
לאם “לא מתאים לפנות לרבנים”, אלא לעיתונאים ולכתבים, כי “הם היחידים שעוזרים מכל הלב. הם היחידים שאכפת להם מדמעות של ילדה אומללה.. פרשנים פוליטיים הם צדיקים יותר מכל הרבנים והעסקנים”.
הבן, מחליט, שהוא נשאר בבית הספר שלו, והאם מציעה לו “תכניס שוקר וסכין מתקפלת, ואל תשכח את לחצן המצוקה”.
כל כך ציני, שבא לבכות.
בעל טור נכבד, להזכיר לך כמה מנהלי סמינרים פשוט לא שומעים לגדולי ישראל? לגדולי הדור? כמה מהם לא מכניסים ילדות דומעות, לא כי הן אינן מתאימות, כפי שניסית להציג בטורך, אלא ורק ופשוט כי הן נולדו לסבתא שנולדה בעיר ה’לא נכונה’. במקנס, במקום בעיירה פולנית.
מאחלת לך מכל ליבי שלא תיתקל לעולם ברוע של מנהלי סמינרים. לא תיתקל, מן הסתם, כי שמך…שפיגלמן או גרינבוים או גולדשטיין. ולא בוזגלו.
4.
אני לא בטוחה שנכון עשה עורך בקהילה אברהם דוב גרינבוים, כשהסיר את תואר ‘הרב’ מח”כ (לשעבר) שי פירון. למה להתקוטט על תארים, למי מגיע ולמי לא.
אבל מסכימה מאוד עם דבריו ולפיהם כשר חינוך נתן פירון דוגמה לא ממש חינוכית עם ה’צחוק’ המתגלגל שלו במליאה.
“אם יזכרו את שי פירון… זה יהיה בין היתר מקלות הראש אותה ייצג האיש שהיה ממונה לכאורה על חינוך ילדי ישראל.
“הסיצנה זכורה גם למי שלא ביקר בכנסת. עומד שר חינוך בנאום במליאה ולפתע מתפרץ בצחוק עז וקולני. הצחוק הופך ליבבות צחוק ולדמעות בעיניים. על מה? איש אינו יודע. לא ברור עד היום איזה גז צחוק לקח כבוד השר ומה כל כך מצחיק בתיק האחראי על מאות אלפי ילדי ישראל”.
חחח…
5.
יפה עשה בקהילה כשהודיע, במשבצת שמאלית בעמוד שער, כי “טורו של עורך החדשות יעקב ריבלין לא מתפרסם השבוע, ויפורסם כרגיל אי”ה בשבוע הבא”.
אני, למשל, כמעט ולא מצאתי מה לקרוא בגיליון החדשות (המגזין הוא סיפור שונה), ומי שמתעניין בחדשות, יש מצב שיחליט לוותר על רכישת העיתון השבוע.
לכן, גילוי נאות במיקום בולט אל מול עיני הקונה בחנות, מתבקש.
6.
שאפו מיוחד ליתד נאמן על המוסף (איזה מוסף, ספר של ממש) אותו הפיקו לרגל 30 שנים לעיתון. חתיכת היסטוריה שוכבת שם. מודה שטרם הספקתי לקרוא את כולו.
משמחים גם עמודי הפרסום הרבים המקופלים במוסף. בימים אלו של מאבקים לא פשוטים על ליבו של כל מפרסם, מעניין לראות שגם מפרסמים חילונים עדיין יודעים להבדיל בין פח שמן טהור לבין חיקויים.
מדהים, שגם הטרדות אל תוך הלילה, צינטוקים וטרטורים, לא הצליחו להרוס ל’יתד’. צריך לקרוא את הכתבות כדי להבין שמדובר בעיתון אותו ייסד הגרא”מ שך זצ”ל בדם ליבו, וקשה מאד להרוס מורשת.
7.
הערה קטנה ליצחק רוט, הפותח את גיליון ‘יתד השבוע’ מידי שבוע עם דבר תורה מפרשת השבוע (העמוד טעון גניזה).
בקטע האחרון בטורו הוא כותב כך:
“כמה חייב האדם להכיר טובה…יש אנשי ציבור, מאלו שעושים מלאכתם נאמנה…שבעת היותם בתפקידם הציבורי מסרו נפשם למען הציבור, ורגע לאחר שסיימו את תפקידם מרצון או שלא מרצון אפילו לא מברכים אותם לשלום ברחוב… כפי שאומר הפתגם הידוע ‘הכושי עשה את שלו…’.
ובכן, עדכון כבודו: בציבור החרדי, עסקנים נוהגים לשבת על כסאם עד מאה ועשרים שנה. עיין ערך נבחרי הציבור, מהם קשישים שכל בית אבות היה מתכבד בהם ומילאו-ממלאים את תפקידם עד צאת נשמתם בטהרה. חלקם הגדול מתאים לתפקידו מאוד מאוד, כמובן, וחלילה להכליל.
אפילו מנהלי סמינרים מבקשים כיום למלא תפקידם עד יומם האחרון, ועוד להורישם לבניהם אחריהם.
בבחינת הכושי עשה את שלו, אבל הכושי ממש לא מתכוון ללכת…
8.
השבוע חדר התוכן השיווקי המסווה אל תד נאמן. בשבוע קודם היה זה המודיע ששיגר את כתב השטח שלו היישר אל בית המלאכה של הצורפים.
תחת הכותרת “מה שהיה הוא שיהיה ואף יותר טוב” עושה כתב העיתון ר’ פלד (לפחות שם בדוי ולא שם ממותג של עיתונאי) פרסומת של כפולת עמודים לאחד העסקים (לא נפרט את שמו), תוך שהוא מראיין את מנהלו.
תחת כפולת עמודים נוספת עושה כתב העיתון יחיאל סבר פרסומת למרכז ארצי למען טהרת המשפחה. לכל הפחות מדובר בגוף שגדולי ישראל העניקו לו את ברכתם. ובכל זאת, סימון העמודים כעמודי שיווק ופרסום לא יזיקו.
א. דרוש גילוי נאות.
ב. לא חייבים ללמוד ממעשי המודיע. תנו להם לפעמים ללמוד מכם…
9.
טוב עשה הכתב הפוליטי של המודיע, מ’ כרמלי, כשערך כבר השבוע בטורו את הסיכומים השנתיים. בשבוע הבא יעשו זאת כל השאר, וזה יהיה כבר נדוש ושחוק.
בטורו הוא מסכם את רשימת אנשי השנה שלו:
בנימין נתניהו (“המשפיע הגדול ביותר בשנה האחרונה על הפוליטיקה הישראלית, הוא ניצח בבחירות ונבחר שוב לראשות הממשלה”), גבי אשכנזי (“גם גנרל, גם ‘עממי’ וחברתי וגם מקושר”), יצחק בוז’י הרצוג (“כמעט לא משפיע באמת על הזירה הפוליטית”), משה כחלון (“מלכתחילה לא היה לו הרבה סיכוי”), אביגדור ליברמן (“עשה סולחה עם שר הבריאות הרב יעקב ליצמן”), גדעון סער (“סער יחזור, המועד: כחצי שנה לפני הבחירות הבאות”), שרת המשפטים איילת שקד (“סיפור הצלחה מובהק”), היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין (“נהנה מסוג של פריחה מאוחרת”), יאיר לפיד (“אויב הציבור החרדי…אופוזיציונר יעיל וקמפיינר מבריק”).
ו…איך לא: “שר הבריאות הרב יעקב ליצמן”, שזכאי להיכנס “אובייקטיבית לחלוטין” לרשימת אנשי השנה של המודיע.
העיתון, שהוא פטרונו הפוליטי. אובייקטיבי לחלוטין.
מהדהדת במיוחד היעדרותו של שר הכלכלה אריה דרעי מהרשימה.
לשונות רעות מדברות על חתול שחור שעבר בין הכתב לבין השר. בימים אלו של סליחות לא נאזין לדברי לשון הרע ונניח שלכתב פשוט פרח מהראש שר הכלכלה, האיש שמסרב לחתום על סעיף 52.
הכתב, אגב, כיהן כיועץ לחברת נובל אנרג’י. למען הגילוי הנאות.