השבוע ביקרתי בבית הקולנוע החדש והמסקרן של ירושלים. לא, לא ‘יס פלנט’, נראה לכם? ביקרתי בבית הקולנוע החשוב באמת, זה שייפתח בתוך כמה שבועות לציבור הרחב. הוא נמצא, שימו לב, בתוך מנהרות הכותל, והוא מקרין סרט אחד בלבד: “המסע מירושלים לירושלים”. במשך כמה שנים עבדה עליו קבוצה של בימאים, תסריטאים, היסטוריונים וכמובן גם תורמים.
העיקרון הוא כזה: מטר מהכותל, ממש היכן שנכנסים למנהרות הכותל, פונים שמאלה בדלת קטנה ומגיעים לחלל ענק ועתיק. ושם, מוקפים בקירות אבן ירושלמית בת מאות שנים, ניצבים 50 מסכי טאץ’ דקים וחדשניים.
כל משתתף מתיישב מול עמדת מחשב אבל מתבקש להסתכל תחילה על המסך הגדול, המרכזי. שם מתחיל המסע, בחורבן הבית. מכאן כל אחד צריך לבחור לאן הוא ממשיך. המחשב מציג בפניך אפשרויות שונות (רוצה לברוח למצרים? לרומא? לבבל? לצפון אפריקה? ואולי לנסות להישאר בארץ ישראל?) ואז העלילה מתקדמת בהתאם לבחירה שלך.
גרפיקה, מוזיקה, קטעי ארכיון וקטעי משחק מנסים להמחיש לך מה קרה ליהודים שבחרו כמוך: האם הם סבלו מרדיפות או משגשוג? מה האתגרים שהעולם והעם שלנו התמודדו עמם?
מדי פעם כולם עוצרים ומסתכלים שוב על המסך הגדול, לשמוע מה קורה בינתיים ליהודים בשאר חלקי העולם. אלפיים שנות היסטוריה מתנקזות בסוף, כמובן, לירושלים. זה הרי השם של הסרט, זוכרים? המסע מירושלים לירושלים. השאלה היא רק אילו תחנות תעבור בדרך.
המשפחה שלך מאמריקה? מרוסיה? מסוריה? רק תבחר, ותעבור בנתיב של אבות אבותיך, בדרך חזרה לציון.
השחקנים שמובילים את המסע מקפידים לפנות אל הצופה בלשון יחיד: “לאן תמשיך עכשיו? מה בחרת לעשות? מה הפרק הבא בהיסטוריה שלך?”
זה כמובן לא מקרי. כשנגמרת השעה הקצובה למסע הזה, התחושה היא שבאמת הכול על הכתפיים שלך. שהגורל היהודי תלוי עכשיו בך, ושאתה חייב לדאוג להמשכיות שלו. לכן נדמה לי שזה פרויקט מומלץ במיוחד ליהודים מחו”ל, על סף התבוללות. חוויה כזו יכולה לגרום להם לתחושת אחריות כלפי המורשת המפוארת.
משפט הסיום של הסרט המשיך להדהד באוזניי גם אחרי שיצאתי מהמנהרות אל תפילת מנחה ברחבת הכותל: “בכל צעד שאתה צועד, סיפור המסע היהודי ממשיך להיכתב. על ידך”.
איך צריך להתייחס ל’יס פאלנט’, מרכז קולנוע ומסעדות חדש ומחלל שבת, בתוך המסע שלנו מירושלים לירושלים? מה חלקם של משחקי כדורגל בעיצומה של שבת קודש? ומה ביחס לחילול שבת במהלך עבודות פינוי גשר מעריב?
שלושת הנושאים האלה עלו לכותרות בימים האחרונים וגרמו לסערה ציבורית. הקשבתי קצת לוויכוחים בתקשורת בנושאים האלה, והם נשמעו לי אקטואליים מדי. מצטער, אבל אני חושב שהדיון בסוגיות האלה הוא לא אקטואלי, הוא בראש ובראשונה היסטורי. אי אפשר לדבר רק על הקואליציה של ברקת ועל יחסיו עם המפלגות החרדיות, ועל הטריק שישראל כץ עשה לאריה דרעי (או להפך?) ועל ההתאחדות לכדורגל מול בית הדין לעבודה.
נכון שכל אלה הם הגורמים הרלוונטיים למהדורת החדשות, אבל אולי צריך לשלוח את כל הצדדים בוויכוח (כולל העיתונאים) למסע הזה במנהרות הכותל, ואז להתחיל מחדש את הדיון. להיזכר שירושלים כבר ידעה מחללי שבת לפני אלפיים שנה, אבל צאצאיהם של אותם מחללי שבת לא יודעים היום מהי ירושלים. לחשוב בפרספקטיבה של אלפיים שנה, של גלות ושל גאולה, איך ירושלים צריכה להיראות ואיזה יחס מגיע לה מאיתנו.
אתם יודעים מה? עזבו אתכם מההיסטוריה. בואו נדבר על העתיד. בואו נחשוב מה העתיד הצפוי לירושלים במקורות שלנו, ואיך אנחנו רוצים לקדם אותה לקראת הייעוד הזה.
כל השבוע חיכיתי לשמוע עמדות פרו-שבתיות מפי נציגי ציבור שומרי שבת, אך לשווא. חלק מהפוליטיקאים החרדים שיגרו הודעות לעיתונות, רובן צפויות וכתובות מראש עוד מפרשת המשחן, ואצל הנציגים הדתיים-לאומיים – דממה. צדיק אחד מצאתי. לא צדיק בסדום, צדיק בירושלים.
דב קלמנוביץ’, המשנה לראש עיריית ירושלים ויו”ר סניף הבית היהודי בעיר, פרסם מאמר ב’עולם קטן’. תקנו אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שהוא ממש היחיד שהעז להגיד משהו בקול רם על חילול השבת ההמוני והחדש בחוצות עיר הקודש. קול קורא במדבר. לכל השאר זה כנראה נראה פחות חשוב או פחות נעים או פחות ליברלי. ובכלל, תשאירו את זה לגפני ולליצמן.
מילא שאותם נציגי ציבור לא רואים לנכון לדבר על שבת כשבת קודש, אבל אפילו את ההיבט החברתי והסוציאלי כבר אין לנו אומץ להזכיר? האם אנחנו לא שמים לב לרמיסה של מאות אלפי מסורתיים בישראל שלא יוכלו להתפרנס אם המגמה של עבודה בשבת תלך ותתרחב? ולמה שוב דווקא הח”כים המסורתיים מהליכוד (מיקי זוהר, מירי רגב) עוקפים את כל הח”כים הדתיים והחרדיים בסיבוב, ומדברים מהלב בעד השבת, בלי להתבלבל ובלי להתנצל?
“כיצד יכול להיות שקולה של מפלגתי, מפלגת הבית היהודי נדם לחלוטין בעניין הזה?”, שואל קלמנוביץ’, “כיצד יכול להיות שכאשר מדובר על שני מתחמי מגורים לא מאוכלסים בבית-אל נזעקים כל ראשי המפלגה, וכאשר מדובר על הערך המרכזי והחשוב ביותר של המחנה הדתי-לאומי, ערך שהוא הלכה פסוקה – שמירת השבת – קולה של המפלגה אינו נשמע? בעבר המפד”ל ההיסטורית פרשה מן הממשלה ואף הביאה לבחירות חדשות בגלל סוגיית הבאתם ארצה של מטוסי F16 בשבת. האם ייתכן שערכי השבת היו מהותיים וחשובים יותר אז, ולא כך הדבר היום?”
אני חושב שקלמנוביץ’ קצת מגזים כשהוא קובע שמדובר בדוגמה לחוסר הטיפול הכולל של הבית היהודי בנושאי דת ומדינה (“אין לנו במפלגה קו אדום בענייני דת ולא ברור מהי האידיאולוגיה שלנו בתחום”), אבל הוא בהחלט מאבחן היטב את התופעה התמוהה הבאה: ברור שכאשר מדובר בפינוי יישובים, או אפילו בתים, או אפילו מחשבת פיגול על הקפאת בנייה – אנחנו נשמע התנגדות קולנית ובטוחה בעצמה.
ומנגד, חילול שבת המוני, פומבי ומוצהר לא מצריך התייחסות. כאן פתאום אנחנו מהאו”ם. רק לא רוצים שהחילונים ייעלבו. והרי אותם חילונים ישמחו לפנות את בתי דריינוף, ואת כל בית-אל ביחד איתם, אבל במקרה הזה לא אכפת לנו להתעמת איתם. כאן אנחנו עומדים על עקרונותינו.
ובכלל, מאיפה מגיעה הנחת היסוד שמדובר בשני תחומים נפרדים? שיש מצד אחד את ארץ ישראל, ומצד שני את השבת? מצד אחד את העניינים הביטחוניים, ומצד שני את העניינים ההלכתיים והדתיים? אני מניח שלח”כים ולאישי הציבור שהתייצבו בבתי דריינוף ברור שהמאבק על ארץ ישראל מקבל את כוחו גם משמירת השבת בארץ ישראל, לא? הרי קדושת השבת וקדושת הארץ אינם שני נושאים לא קשורים. יש אינספור מקורות שמזכירים איך לבסס את זכותנו על הארץ ואיך צריך להתנהג כשחיים בה ולמה בכלל חזרנו אליה (רמז: לא כדי לפתוח קולנוע בשבת).
וכשסיימתי לקרוא את המאמר של קלמנוביץ’, נזכרתי שלצד דבריו הנוקבים על מאבק השבת, אין כמוהו כדי לספר לנו על המאבק על הארץ. קלמנוביץ’ הוא הפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה.
ב-1988 נזרק לעברו בקבוק תבערה בדרך לאותה בית-אל, והוא נכווה קשות ועבר תהליך שיקום ממושך. מספיק להסתכל על פניו כדי להיזכר אילו מחירים כבדים הוא שילם על עצם החיים כאן – ובכל זאת, הסיפור הביטחוני הוא לא הסיפור הבלעדי בעיניו. כל זה מעניק יותר תוקף לכותרת שהוא נתן למאמר שלו: “המאבק נגד פתיחת ‘יס פלנט’ בשבת הוא מאבק על צביונה של הציונות הדתית כולה”.
אז מה אני מציע? להתעורר ולהתחיל לנהל מאבק חכם וסוחף ומרגש בתחום הזה. אין נושא יותר מוצדק ויותר מוסכם בכל רחבי הציבור המסורתי והדתי והחרדי כמו השבת. הנה כמה כיוונים לפעולה: קודם כול, השפעה דרך הכיס.
דובר עיריית ירושלים אביתר אלעד כתב השבוע תוך כדי ביקור ב’יס פלנט’: “לידיעת מי שאמר את השטות שאם ה’יס פלנט’ ייפתח בשבת הדתיים יחרימו אותו באמצע השבוע – אפשר לפתוח פה בית כנסת לפי כמות הכיפות. ברוך ה’, ברוך ה'”. אז בואו נתחיל בלא לעודד חילול שבת בירושלים. אין סיבה לבקר במתחם כזה גם בימות החול (יהיו מתפלפלים שיאמרו, איכא דרכא אחרינא: סינמה סיטי!).
אבל זה כמובן לא רק זה, צריך לעלות רמה. מאז ומתמיד המאבק למען שמירת השבת זוהה עם צעקות “שאבעס” של העדה החרדית ועם הפגנות שבחלקן הפכו לאלימות. מכיוון שזה הסגנון, רבים החליטו לשמור מרחק.
מה להם ולזה? נכון, לשבת באמת מגיע יותר מזה. מי אמר שצריך להפגין למענה? אולי צריך לשיר למענה? מה עם קבלות שבת המוניות, מול ה’יס פלנט’ ובכלל, להרמת קרנה של השבת המחוללת? מה עם יציאה למבצעי ‘פנים אל פנים’ בנושא השבת? הרי בזמן תוכנית ההתנתקות היו רבים שהבינו שהפגנות ומאבקים בכנסת ובתקשורת לא מספיקים, שחייבים שכנוע מלב אל לב, שצריך להתדפק על הדלתות ולדבר עם אנשים ולהכיר ולהסביר. אז למה לא לצאת למסע הסברה כזה למען השבת? ומה עם שימוש ברשתות החברתיות לקמפיין מבריק בתחום הזה? או למשל, תחשבו שבתגובה להידרדרות האחרונה בתחום ולשבירת הסטטוס-קוו, כל משפחה שומרת שבת תחליט לאמץ משפחה אחת שעדיין לא. זה יכול ממש להפוך את המדינה.
אין מה לעשות, עכשיו זו המשמרת שלנו. חייבים לקחת אחריות. הרי בכל צעד שאנחנו צועדים, סיפור המסע היהודי ממשיך להיכתב. על ידינו.
• הטור מתפרסם בעיתון בשבע