לפני שלוש מאות שנים הסתובב יהודי פשוט ועממי בשם ישראל בעיירות ובכפרים באירופה. האיש שנקרא בשם ישראל, עסק בעידוד רוחם של היהודים העניים והמותשים מעמל החיים שהתגוררו באותם מקומות.
הוא הזכיר להם להודות לה’ יתברך “ולדבר” עמו. לומר פעמיים בכל יום שמע ישראל ולזכור את צור מחצבתם ואמונתם היוקדת. היה זה שנים רבות לאחר השואה האיומה של השנים ת”ח-ת”ט. אותן גזרות במסגרתן נרצחו מאות אלפי יהודים.
מרבית היהודים באותה תקופה היו ב”עילפון” רוחני. תלמידי החכמים התבדלו מהם. בעלי הבתים רדו בהם. הגויים השפילו אותם והאישה נדנדה שיביאו עוד כסף להאכיל את הילדים. אותו יהודי שנדד ביניהם בחר להעיר אותם בדרך בה מנסים להעיר אדם שהתעלף או כזה ששקוע בשנה עמוקה. הוא קרא להם בשמם: “ישראל! ישראל בטח בה'”.
לעורר את האמונה
בשבוע שעבר, לרגל ח”י אלול, יום הולדתם של שני המאורות: אור שבעת הימים, מורנו הבעל-שם-טוב הקדוש ותלמיד תלמידו, כ”ק אדמו”ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, הוזמנתי להרצות בפני נשים שונות במקומות שונים ברחבי הארץ ונזכרתי באותו סיפור, סיפור של רבי ישראל בעל-שם, מייסד תורת החסידות הכללית.
מאות פעמים שמעתי וסיפרתי את הסיפור הזה. פעולתו של מורנו הבעש”ט הייתה להעיר את העם ולעורר את האמונה היהודית הפשוטה הטבועה בו. עשרות הנשים, למעלה ממאה כ”י, בהן פגשתי בשבוע שעבר, נראות לפחות כלפי חוץ, רחוקות מחיים של תורה ומצוות. אבל הן רק בהתעלפות. יש לעורר את נשמתן.
זה מה שניסיתי לעשות. ללכת בדרכו של הבעש”ט הקדוש.
מהאדמה לבית המקדש
את פרשת כי תבוא קוראים תמיד לקראת סיומה של שנה. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים. המצווה שמתחילה את שרשרת המצוות שאחרי הבשלת הפירות. אחריה באות מצוות התרומה והמעשרות לסוגיהם השונים.
כל המצוות הללו דורשות חשבון וזה מה שנדרש מאיתנו בסיומה של שנה. לעשות חשבון. חשבון נפש על השנה הקודמת וברכה והודיה על השנה הבאה עלינו לטובה. הביכורים הועלו לירושלים ברוב שירה וזמרה וכך גם עלינו לנהוג לקראת ימי החגים הבאים עלינו לשלום.
השמחה שמגיעה לשיאה בסיומם של החגים, בשמחת תורה, היא זו שמעניקה לנו את הכוחות להתמודד עם המשימות העומדות לפנינו בשנה כולה. כך מתחילה הפרשה: “כי תבואו אל הארץ”, כאשר תירשו אותה ותתיישבו בה, אז קחו את “ראשית פרי האדמה”, החלק הנמוך ביותר בבריאה ותעלו אותם אל המקום הנעלה ביותר – בית המקדש.
אומרים תודה לאישה
כאשר מביאים ביכורים, מתוודים ואומרים תודה. שתי פעולות שמתאימות במיוחד לחודש הרחמים וחודש החגים. כאשר הגעתי למסקנה שאף אחד לא חייב לי כלום, וכל דבר ודבר שיש לי בעולם הוא מתנה, הצלחתי להגיע למקום של הכרת הטוב.
קיבלתי שיחת טלפון מוזרה משהו מיהודי עם קול ישן וצרוד שדיבר על פרויקט הכרת הטוב.
אני חייבת להודות שמעולם לא שמעתי על פרויקט כזה בציבור שלנו ובכלל. לא ראיתי פשקווילים מרוחים על לוחות המודעות בעניין זה. הופתעתי כאשר אותו יהודי דיבר על קמפיין “הכרת הטוב”.
הכירו תודה והוקירו את נשותיכם על הטרחה הרבה שהן טורחות בקיום הבית, מבקש האיש לקרוא לציבור.
אני בעד.
ממש לא מובן מאליו
ולסיום. הנה סיפור ששמעתי ממש היום. חברה שלי ששבה מביקור בציונם של הבעש”ט ובעל התניא ברוסיה ואוקראינה, ביקרה גם בברדיטשוב.
היא פגשה שם את השליחה המקומית של חב”ד, הרבנית טלר. בבוקר הבחינה כי השליחה עורכת שולחן לעשרה יהודים ועליו בופה של ארוחת בוקר עשיר בכל טוב. לשאלתה, ענתה המארחת כי כך היא נוהגת מידי בוקר כדי שלבעלה יהיה “מניין מן המוכן” לתפילת שחרית…
אצלנו זה מובן מאליו. אנחנו אפילו לא חושבות שעלינו להכיר תודה על-כך שהבעל יכול להגיע לבית הכנסת בכל שעה ולמצוא מניין. אפילו לא חושבים להכיר תודה על כל השפע שיש לנו במרכול, כאשר אותה שליחה בברדיטשוב נאלצת לטרוח ולהשיג פת ישראל, חלב ישראל וכן הלאה והכל במטרה לדאוג שלבעלה יהיה מניין.
אז אולי הגיע הזמן שנעשה חשבון ונזכור שעלינו להגיד תודה לה’ על כל מה שנתן לנו עד כה ומה שעוד ייתן לנו בשנה הבאה עלינו לטובה?
• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית ברדיו קול-חי: [email protected]