עכשיו מתעצם הסבל שלנו • יהודית דלבקוביץ’ נפרדת מגיסה

לקח לי זמן להפנים ששמשון ז”ל איננו איתנו. עוד קצת זמן לקח לי כדי להשלים עם כתיבה על שמשון בלשון עבר.

כשחשבתי מה לכתוב על שמשון, לא רק חשבתי מה אני צריכה לומר, אלא גם מה הוא היה אומר אילו יכול היה. מהו השיעור שהיה מלמד אותנו, ומה חשוב היה לו להגיד טרם נפרד מאיתנו.

את שמשון אני מכירה כמעט שלושה עשורים. ומהיכרותי אותו, אני חושבת, ומרשה לעצמי לומר מספר מילים – גם בשמו.

אני חושבת, שהוא היה אומר לנו, בשפה ה’שמשונית’ הפשוטה שלו, שלאחר מסע הלוויה, כאשר תחזרו כל אחד לביתו, עצרו רק לרגע, עצמו את העיניים, נסו לשכוח את כל הרע והמכוער, את כל הטרדות היומיומיות, את בעיות הפרנסה והבריאות. שכחו, ולו לרגע קט – מהכל. מכל מה שמפריע. ותשמחו. חייכו לעולם למרות הכל. חייכו לכולם, גם לזרים. השרו טוב ושמחה בכל אשר תלכו, נסו לגרום לעולם להיראות טוב יותר, כל אחד בדרכו. כי הצרות, הטרדות והכאבים, לא ייעלמו, אבל הטוב, האופטימיות והשמחה הם התרופה והמזור להישרדות בעולם הזה.

אהבו. חיו. תחלמו. חבקו את האהובים לכם. כי זו לא קלישאה שזמן שעובר אינו חוזר.

כי כזה היה שמשון שלנו. בדיוק כזה.

שמשון, לאחר שנים רבות בהן התעוררת בכל בוקר עם חיוך על פניך, ותפילת ‘מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי’ על שפתיך, לאחרונה החל ענן כבד ושחור לרחף מעל חייך.

ואתה, בכל יום מחייך, נלחם. עד הנשימה האחרונה. כמו לוחם אמיתי. שמשון הגיבור. ולמרות הכאב הרב שקרע אותך מבפנים והעיב על חייך, ולמרות מלאך המוות שימים לבקרים ריחף מעליך, תמיד המשכת לחייך, לשמוח ולשמח, ולתת לנו את התחושה שהכל יהיה בסדר. שהחיים עדיין יפים.

גם אם בימים שכבת בבית חולים, ובלילות לא נרדמת מדאגה ומכאוב, ידעת להסתיר את הכאב ולחייך לעולם. ולא רק לחייך, אלא גם לגרום לאחרים שיעלו חיוך על שפתיהם. אם אלו היו ילדים חולים, חתנים או כלות, או כאלו שזקוקים לעידוד ומילה טובה.

מעולם לא יצאה מפיך מילה לא טובה על אדם. פרגנת לכולם. קיימת את ‘ואהבת לרעך כמוך’ בצורה הכי אמיתית שיש. היית איש של שלום ואמת.

מי שלא ידע על מצבך ומחלתך היה בטוח שאתה המאושר באדם.

היית אדם מיוחד. הכי מיוחד שאי פעם זכיתי להכיר. בעל אמונה ובטחון, שאיתם חיית ושרדת את ימיך, נגד כל הסיכויים.

מילאת אותנו בזיכרונות אינסופיים של שנים יפות, וימים מלאים בשמחה ובאהבה. איתנו הם ישארו עתה, לעד ולנצח נצחים.

אם יש דבר אחד שמנחם אותנו כעת, זו העובדה שאינך סובל יותר.

אך מאותו הרגע בו הפסקת לסבול, הולך ומתעצם הסבל שלנו. סבל שנובע מגעגועים עזים, מריקנות עצומה ומתחושת החמצה בלתי מוסברת של חיים שאינם תמיד הוגנים.

למרות המרחק והזמן שיחלוף בעתיד, לנצח נישא אותך עמנו ונזכור אותך כפי שהיית. נברכך על הזדמנות הפז שניתנה לנו לחיות במחיצתך ולספוג ממך את ערכים והשראה.

יהי זכרך ברוך.