מחר נפתחת שנת הלימודים בסמינרים ‘דרכי חנה-זלזניק’ ו’לדעת חכמה’ , אבל 16 תלמידות – למרות כל ההבטחות ולמרות פסק הדין בבית המשפט – עדיין יושבות בבית, בוכות.
בקול עצור, כואב, ובעיקר הלום מחוסר אונים, משוחח מאיר (שם בדוי), תושב אלעד על בתו, תלמידת כיתה ח’, שעדיין יושבת בבית, ומחכה לקרן אור, לישועה, להפשרה של חומות האבן הגדולות, העבות, המקיפות את הסמינרים ולא מאפשרות לה לחדור ולהתאחד עם חברותיה.
בשיחה שנערכה עם חרדים 10 בערב שבת, מספר מאיר: “הבת שלי נרשמה לשני הסמינרים בעיר – ‘דרכי חנה’ ו’לדעת חכמה’. מאחד הסמינרים היא קיבלה תשובה שלילית עם עוד כמאה בנות. כפי שפורסם הוגשה עתירה לבית המשפט, ולאחר דיונים ארוכים הגיעו מנהלי הסמינרים, העירייה, ומשרד החינוך להסכמה שקיבלה תוקף של בית משפט, כי הסמינרים חייבים לשבץ את כל הבנות המתאימות.
“וכאן צמחה השערורייה הגדולה. מי הן בנות מתאימות? מנהלי הסמינרים מחליטים, וכך הבת שלי, עם עוד 18 בנות נשארו בחוץ.
“למה הן נשארו בחוץ? מסתבר כי בין שני הסמינרים האשכנזים מתחולל מאבק איתנים על יוקרה, כאשר כל אחד מהם לא חפץ להיות זה ש’נכנע’ וקיבל את הבנות ‘הבעייתיות’, שבאורח פלא אחוז גבוה מתוכן מגיע מעדות המזרח…
“את המחיר על מאבק היוקרה הזה משלמות הבנות שלנו. זה פשוט רצח. אין לי מילה אחרת. ילדה רואה את חברותיה, אתן שיחקה מגיל הגן – 8 שנים, מתקבלות לסמינר למוסד הלימודים, ולה אומרים: את אינך ראויה, את לא ‘מתאימה'”.
מאחר שאני, כותב השורות, מכיר את מאיר באופן אישי כאברך ירא שמים מרבים, אני מנסה לברר בעדינות: האם התקבלו רק בנות אברכים?
“הלוואי. מבלי להיכנס לפרטים מזהים, ישנן בנות, שאנחנו בבתינו אסרנו על בתינו להתחבר אליהן מאחר שהקו החינוכי שהונהג בביתן, לא עמד בדרישות המחמירות שלנו, והן היו הראשונות להתקבל…
“לצערי הרב, המנהלים משתמשים בטענות ובתואנות של גורמים מתוך הנהלת בית הספר של הילדה”.
מה עובר על הילדה?
“היא לא מבינה מה קורה מסביבה. היא לא יודעת איך להתייחס לזה. אומר לך יותר מזה: המבוכה הגדולה מחלחלת אפילו אל החברות. היא הולכת ברחוב ופוגשת חברות. יש כאלו שמספרות לה שהן לא מפסיקות להתפלל עליה, אבל יש שמתחמקות ממנה – מחמת המבוכה שלהן עצמן, ובתנועה מעגלית מכה בה המבוכה בעוצמה גבוהה פי כמה.
“אני אדם חזק, אבל כשישבתי בימים האחרונים מול דמעותיה של אשתי ושל בתי, יצאתי החוצה כדי שלא יבחינו בדמעות שזלגו לי גם כן מהעיניים.
“למחרת היינו צריכים לקבל שיחת טלפון בשעות הערב, מאדם שהבטיח כי ינסה לעזור, ואף ציין כי להערכתו ‘כבר הערב נגיע לתשובות’. בין השעות 8 בערב עד השעה 2 לאחר חצות, כל צלצול טלפון הקפיץ את הילדה. היא ניגשה ושאלה: הוא התקשר? הוא חייג?
“לאחר כל שיחה שסיימתי היא ניגשה ואמרה: על מה דיבר אתך האיש מן הצד השני? האכזבה בכל פעם מחדש העמיקה את הכאב בעיניה. הניצוץ בהם הלך ודעך. אני פשוט ראיתי את הניצוץ דועך, לא כמשל, זו היתה המציאות האיומה.
“השבוע נסעו אשתי והילדה לכותל המערבי ושפכו דמעות על ספר התהילים. כשיצאנו, נכנסה הילדה למכונית ואמרה לי את המשפט המזעזע הבא: ‘אבא, היתה לנו הצגה בסוף שנת הלימודים על השואה, כשאחד המשפטים הדומיננטיים בה היה ‘איבוד האמון בבני אדם’. אז לא הבנתי את זה. עכשיו אבא, אני יודעת מה זה לאבד אימון בבני אדם. אני איבדתי אמון בבני אדם.
“את זה אומרת לי ילדה בת 14. מה יש לי להוסיף על כך?”
מאיר שמעוני, מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך, זועם על ראש העיר ישראל פרוש, לאחר שזה הבטיח כי אם השנה לא יהיה מתווה ‘רישום אזורי’ – הוא יסדיר את כל הבנות בסמינרים, כאשר בפועל, כאמור, הוא לא עמד בהבטחתו.