השבוע הקרוב, שלהי אוגוסט תחילת ספטמבר, הוא השבוע הרשמי שבו מסתיימת סוף-סוף סאגת החופש הגדול – או במילים אחרות: ‘זה היום קיוונו לו ויושיענו’.
הימים האלו, בדרך כלל, הם גם הימים שבהם מתחלק הציבור החרדי לשני חלקים כואבים ושותתי דם.
אלו המשתייכים לעשירון החברתי העליון, בעלי צבע הדם הנכון והמדויק ביותר, שבת משפחתם מתחילה את הלימודים בסמינר, בכיתה חדשה, במערכת חדשה וברגשות לב גואים.
ואלו ששקי דמעותיהם ריקניים מבכי ונהי, לאחר חודשים ארוכים שבהם המתינו בציפייה ארוכה ודרוכה, לתשובה שלא הגיעה, ובישרה בלי מלל על השתייכותם לסטטיסטיקה הכואבת כל-כך של נדחים ועלובים – בת משפחתם, כמובן, לא התקבלה לסמינר.
אלא שהשנה, בשונה משנים עברו נפל דבר בישראל, והתערבותם הישירה של רבני הערים ועסקנים בכירים ה’ עליהם יחיו, גרמה לכך שמנהלי הסמינרים ‘נאלצו’ להעביר את ביצוע ומימוש הרגש של ‘כוחי ועוצם ידי’ למחוזות אחרים. והתחושה היא, שכמעט ולא נותרה עין דומעת בחדרי הבתים. הבנות, רובן ככולן, התקבלו למקומות הלימודים.
רק בעיר אחת, המתהדרת בהיותה עיר תורה של ממש, בינות ל’בילעין ונעלין’, טרם שובצו כל הבנות בכיתות הלימוד.
רבני העיר, שהבינו את חומרת הדברים, אסרו לפתוח את שנת הלימודים, עד לשיבוצן המלא של כל בנות העיר בסמינרים ובכיתות הלימוד. ואכן, יום הלימודים הראשון, שאמור היה להיפתח ביום רביעי השבוע, נדחה עד שכל המשפחות יקבלו את הבשורה על קבלת בתם לסמינר. וקריית ספר העיר, נבוכה.
•
אלא שהבעיה, רבותי, אינה הסמינרים.
דחייתן של בנות ספרדיות באופן כמעט מוחלט ממוסדות הלימוד החרדיים, היא אמנם תופעה קשה ודיני נפשות יש בה, בלי כל ספק. אך זו אינה הבעיה הכלל חברתית בציבור החרדי. הסמינרים הם רק סימפטום.
הבעיה החמורה והמקוממת, מתחילה כמה רחובות לפני כיכר בית הספר העל יסודי. עמוק עמוק בבתים פנימה, בלב, במוח ובסתר המחשבה.
שם, במקומות המסתור הללו, חי לו בגאון הס”מ, הניזון מגאווה סרוחה ומהרגשת עליונות מזויפת של בני הגזע הארי, הלבן וכחול העיניים, על פני היהודונים השחורים כהי העור ומקורזלי השיער. “פרענקים”, בלע”ז. ותסלח לי המקלדת.
אלו, הסבורים כי דגל היהדות הנאמנה ונתיבי דרכה נמצאים אך ורק בידיהם הלבנות והחלקות. אלו, הבטוחים כי רק הם, יודעים ומבינים בהשקפה הצרופה והטהורה, ואך להם הבינה והדעת.
הם אותם אלו שבכו וצווחו ביום שלישי השבוע על כך שיום הלימודים לא התחיל “בגלל כמה פרענקים עלובים בעלי תשובה”. אחח… אזני אזני.
הם אותם אנשים המגדלים חיית טרף כמחמד בתוך מוחם הקודח, בינות ל”השקפה צרופה” ו”דעת תורה”, המחנכים ילדיהם הרכים לשנאה ורדיפה, לבוז וללעג, בחסות מרנן ורבנן שליט”א וזצוק”ל.
האנשים הללו, הם ורק הם, הבעיה הגדולה והאיומה של הציבור החרדי.
מנהלי הסמינרים הם סוכריות מנטה לידם.
הבשורה הגדולה היא, שהאנשים הקטנים האלו, הם מיעוט שבמיעוט. רוב רובם של בני האדם היהודיים, זרעם של אברהם יצחק ויעקב, כבר הפנימו הלכה למעשה, כי כולנו בני איש אחד. כן, גם בעלי התשובה.
אלא שנקודת השבר עודנה קיימת לצערנו, משום שהדרך והשיטה אמנם בתהליך הכחדה, שבח לקל, אך הס”מ עודנו מתהלך בקרב מחנינו וקובע את משכנו, מה לעשות, דווקא בליבם ובמוחם (הפנוי) של היושבים ראשונה במלכות הקבלה והדחייה.
המיעוט שבמיעוט האלו, אשמים גם בכך שציבור שלם בישראל מוחזק על לא עוול בכפו כגזען וכגאוותן סרוח, דבר שאינו נכון כלל ועיקר.
היהדות החרדית הארץ ישראלית בנויה בהרמוניה מופלאה של שלום ושלווה ואחווה ורעות. אלו, האנשים הקטנים, שקולם משום מה נשמע וגובר על פני הקולות כולם, מוציאים את דיבת הארץ רעה, ועונשם של מוציאי דיבה ידוע. הם אותם אנשים קטנים אגב, שעסוקים יומם וליל בחלוקת תארים לתלמידי חכמים מופלאים ובעיקר בשלילתם.
בעיית הסמינרים תיפתר דקה אחת אחרי מותו של הס”מ המנהל אורח חיים חרדי שמרני.