בג”ץ קיבל את עתירת ‘יש עתיד’ כנגד מעמדו המשונה של התואר ‘סגן שר במעמד שר’ – אותו נושא יעקב ליצמן מיהדות התורה, והתחושה ברחוב החרדי, כי המהלך החדש הינו שלב נוסף במלחמה או בהתנכלות של ‘יש עתיד’ ויאיר לפיד, אל מול החרדים.
אלא ששאלת מינויו של חבר הכנסת החרדי לשר אינה סמנטית בלבד. קיים בה אלמנט מהותי שלא ניתן להתעלם ממנו בחסות הדיפת המהלך למחלוקת הישנה עם ‘החילוניים’, או לטענה השחוקה כי ‘לפיד מנסה להתנכל לחרדים’. למהלך הזה ישנה השלכה לאומית, כלל ישראלית, שלא ניתן להפריז בחשיבותו. רק שההכרה בו לא חלחלה עדיין למיינסטרים החרדי.
ההומור הציני של העיתונאים החרדים על כך שלפיד ‘עשה לליצמן טובה ענקית’, מוכיח עד כמה התפיסה החרדית לעתים, עדיין צרה, שטחית, וכל-כך לא ממלכתית.
כדי להבהיר את דברי אבקש לחזור בזמן, לימים שלפני שחרורו של גלעד שליט, ‘הילד של כולנו’, שישב למעלה מ-5 שנים בשבי החמאס.
ספטמבר שנת 2011
הפרסומים הגוברים והולכים על העסקה לשחרור החייל החטוף, מול שאלת המחיר הכבד אותו תיאלץ ישראל לשלם, מעלים את שאלת כדאיות הביצוע למרכז סדר היום הישראלי – קולקטיבי.
אין ישראלי-יהודי, כך נדמה, שלא עוקב בדריכות ובחרדה אחר המהלכים, ואין מי שלא נתן דעתו על שאלת המחיר המקפיאה.
גם בכנסת הרוחות סוערות: חברי האיחוד הלאומי מטיחים בנתניהו כי בוויתוריו הוא גרוע מאולמרט, ומנגד, רבים מחברי הבית, ולאו דווקא מהצד השמאלי של המפה, רואים את העסקה כצעד הכרחי וסביר במציאות ריאלית.
אלא שבקו התפר העדין והשברירי הזה, אפשר לזהות את השונות המובהקת בין המפלגות המרכיבות את ה’גוש החרדי’, ולגלות כי הפער האיכותי ביניהם, פעמים רב על המשותף.
שכן, בעוד שרי תנועת שס יאלצו בלב רוטט להצביע בישיבת הממשלה על עתידה של עסקת השבויים, ייהנו סגני השר, ראשי הוועדות, ושאר החברים מבית יהדות התורה משקט מצפוני.
שכן, נציגי יהדות התורה אינם משמשים בתפקידים סביב שולחן הממשלה ואינם נדרשים לשאלה או להכרעה כבדת המשקל.
והקונספט הכמעט סוריאליסטי הזה, הנע לו בשלווה באינרציית הזמן כל כך הרבה שנים, עשוי כעת להסעיר ולהטריף את נפשו של הפרט החרדי: מדוע קולם של נציגיו הנאמנים, הנשמע כה תכופות נדם לפתע, מדוע עמדתם בנושא הכה טעון לא גלויה?
מקרה שליט הוא פרדיגמה מצוינת למנוסה רבת שנים מהנושאים הבוערים, הנוגעים לסלע קיומינו כאן במדינת ישראל, בחסות הריחוק משולחן הממשלה, והתנערות מאחריותה.
מפני מה לא יישירו שלוחינו מבט אל מול אביו של גלעד שליט למשל, ויאמרו לו, שלדעתם, שילוחם של רבי המרצחים לרחובות עזה עלול לעלות בחייהם של מאות ישראליים? מדוע לא יביטו נציגינו, אותם שלחנו לכנסת, בלובן עיניהם של משפחות הנרצחים ויאמרו בקול רועד כי פדיון שבויים במקרה זה ראוי ונכון, ושאת הקביעה הזו הם בחנו גם מול שאלת הסיכון הבטחוני?
מדוע המעמסה הכל כך כבדה הזו, מוטלת על שכמם של אלי ישי ואריאל אטיאס [ח”כ של ש”ס דאז] בלבד? האם אנו החרדים, שמקרבנו הצביעו רבים לתנועה האשכנזית, אזרחים מדרגה שניה שאין קולנו נכון להישמע?
גם אנשים כמו ח”כ גפני, ליצמן, מוזס וכו’ נשלחו על ידינו – הציבור החרדי – לשאת את קולנו ואת תפיסת עולמנו על בימת הכנסת.
לצורך כך, בפשטות, הם מונו.
ראוי היה כי בימים כאלה, שליבו של העם בישראל, על כל רבדיו, נקרע יחד עם ליבם של ראש הממשלה ושר הביטחון, יהיה קולם – קולנו ברור ונחרץ יותר.
ספטמבר שנת 2015
ביום חמישי בצהרים ייאלץ סגן שר הבריאות יעקב ליצמן לקבל עליו, בעל כרחו, את מעמד ‘השר’.
התואר החדש לא ישנה את אורח חייו במאום. העיתונאים החרדיים הציניקנים ימהרו לגחך בטוויטר על ליצמן ‘ששיחק אותה בזכות לפיד’ אמנם, אבל הוא ימשיך מן הסתם להתגורר בדירת 2.5 החדרים שלו שבעזרת תורה, וגם ליבו המנוסה כל כך, ניתן להניח, לא יגבה.
מאידך הוא ישב סביב שולחן הממשלה ויצביע לפני המלחמה הבאה: בעד, נגד.
בעד כניסה לעזה כשסימולטנית הוא מרים את היד למותם של עשרות חיילים יהודים, או נגד כשסימולטנית הוא בעד המשך ירי הטילים ומותם של עשרות אזרחים.
הוא יידרש להתראיין בכלי התקשורת ולהביע את דעתו בשאלת היחסים הבינלאומיים של ישראל ובסוגיית הגרעין האיראני.
זה לא קל.
בשלב הזה הבדיחות השטחיות של העיתונאים החרדיים יהפכו לסרות טעם, וחלקינו הגדול מן הסתם, כבר לא יהיה מעוניין להתחלף אתו.
אבל הוא שר בממשלה.
לשם כך בפשטות הוא נבחר.