קבר דוד המלך, אורות עמומים של אמצע הלילה, צלילים ירושלמים של מואזין וטפיפות רגליים נשמעות סביב.
שם, בין הקשתות העגולות החצובות בקירות, הוא ישב לבדו עם גיטרה ספרדית פשוטה וניגן.
כן בתחילה באמת לבד, אך אט-אט הצטרפו אליו עוד ועוד נערים, חלק בזמזום קל וחלק בשירה. נראה היה כי אצבעותיו מנותקות מהגוף, עיניו עצומות וגופו מתנועע בלהט, פתע מבליח האור על פניו ופתע נחשך כפוף לתנועות ראשו.
מדי פעם נצצו דמעות בעיניו כאורות ירושלים שריצדו סביב. רק שהחל להאיר השחר חייך לכולם והניח את הגיטרה שלו על נרתיק העור.
הקהל הקטן התפזר, אך אני נשארתי. הוא הוציא מתיקו תרמוס קטן ושאל: ”רוצה קפה?”
אני רוצה סיפור, עניתי. מאחורי נגינה כזו יש אחד כזה, ספר לי ממתי אתה מנגן כך?
האיש לגם מהקפה לאט, כמו שאב זכרונות מריחו החזק. “שנים …שנים”, הוא מלמל. “מאז שאני נער.. הייתי נגן של כל זמרי העבר המפורסמים ביותר”.
היית מפורסם? שאלתי.
“הייתי טוב…” הוא ענה, כאומר ‘מה שווה להיות מפורסם בלי להיות טוב?’
“והיה לי רב מדהים שהחזיר אותי בתשובה, תמיד הייתי קרוב .ירדתי רק כי הדת לא הייתה משמעותית בשבילי, בשיעורי הערב שמסר לנו הוא נתן לה משמעות. התחלתי להתקרב ולהבין שכל המסיבות וההופעות לא בשבילי, הן גלגל חוזר ריק מתוכן אמיתי, זה לא החיים, זה ציפוי טעים אמנם, אבל לא החיים.
“על ההופעות ויתרתי, אך את הנעימות והמנגינות לא יכולתי לשכוח, זמזמתי אותן ביום ופרטתי אותן בלילה, ניגנתי אותן עם תחושה של חטא, עד שיום אחד החלטתי לחזור להופיע וכמובן להפסיק לבוא לשיעורים”.
ואז הרב צלצל אליך? ניחשתי.
“יותר מזה”, הוא צחק ונשף על הקפה החם, יוצר עיגולים בכוס הקטנה שלו. “הרב חיכה לי ליד אולם ההופעה עד 3:00 בלילה, אין לי מושג איך ידע שאני שם… הוא שם את היד על כתפי ושאל, ‘נוף מה עם השיעורים?’ ‘קשה לי’, אמרתי לו”.
נראה היה שקשה לאיש גם עכשיו בשחזור והוא המשיך: “אמרתי לרב, לא יכול בלי המוזיקה הזו, את ההופעות הייתי עוזב… אבל הנעימות האלו שאני חייב להפסיק אותן.. פה הרב עצר אותי: ‘לא חייב’. הוא צעק: ‘לפעמים צריך להרפות לאט.. אני מסכים שתשיר ותנגן אותן עד כלות הנפש, אבל בתנאי אחד”.
והוא? שאלתי.
“התנאי הוא ללמוד אחר כך קצת מוסר וקצת גמרא.. וכך עשיתי, בלילה הראשון, שלא אשכח אותו, הלכתי לחורשה ליד הבית וניגנתי את נשמתי וכמו שהבטחתי למדתי אחר כך מעט מוסר ומעט גמרא.. כך כל פעם, אט אט הרגשתי כל כך רחוק מהנעימות הללו, הן כבר לא הציקו לי , החלפתי אותן בזמירות אחרות והנעימות מפעם איבדו את זוהרן , הרפתי מהן לאט והן נמוגו…”
העברתי יד על הגיטרה שהייתה לצידנו.
זו הגיטרה מאז? שאלתי.
“כן”, ענה האיש, “רק אל תלחץ עליה חזק מדי.. היא יקרה לי…”
זה בסדר, אל תדאג, השבתי מחויך. רק עכשיו למדתי שצריך להרפות לאט…