המצב במדינה לא פשוט. אנחנו מתחילים להתרגל לאבנים, אנחנו מקלים ראש עם מפגעים יחידים, הנועצים ‘בסך הכול’ סכין בגבנו, ואנחנו מבליגים לחלוטין על דחיפות והתנכלויות בכיכר העיר העתיקה.
אנחנו פוחדים לפעול, שמא יחזרו ימים שחורים של פעם, אך האינתיפאדה השקטה כבר כאן, בתוכנו, בעוצמה רבה ובכל משעול.
רבים וטובים ממני ניסו למצוא את התשובה למעשים הללו, לחפש את התגובה הנאותה, לגלות את הפתרון למצב הנורא בו אנו שרויים.
אלו אומרים: ‘הקם להורגיך השכם להורגו’ ואפילו אם רק חלמת שהוא קם – כבר ירה בו שמא מחבל הוא. אלו אומרים: עד שלא תהיה בטוח בכך שהוא מחבל, שלא תעז לגעת בו לרעה, שמא אדם מן היישוב הוא, שרק התכופף לעומתך כדי להרים את הכרטיס שנפל לו בדרך לרכבת.
אלו אומרים: דינו מיתה! ואלו טוענים: דינו חיים! ומי אני הקטנה, שאינני מתיימרת להבין משמעויות של בטחון מדינה, מי אני שאפסוק את דינו?
תשובה אין ואינתיפאדה שקטה מפרה את שלוותנו, שאף פעם לא הייתה קיימת.
האם שתיקה מבחינתנו היא תשובה? ואולי שתיקה ואי תגובה כמוה כהודאה?
לפעמים איננו יכולים לפתור בעיות נשגבות, אבל אנחנו כן יכולים לפתור בעיה נקודתית, וגם אם לא ניתן לעשות את הדבר באופן ממלכתי וציבורי, אפשר לעשות את הדבר באופן אישי, פרטי ואינדיבידואליסטי.
אני רואה את הדבר בחיי המשפחה. אחת השיטות, שאני עובדת באמצעותה הרבה מאד עם מבקשי הייעוץ, היא: כדי לפתור בעיה, אל נא תתחילו להבעיר בעירות בבית, לערוף ראשים במשפחה, לקרוא ‘גוואלד’ ולצאת מן הדעת. כדי לפתור בעיה מספיק רק להתבונן בה באופן נקודתי ולאפשר לתוצאה להתרחש מאליה.
הילד אינו רוצה לאכול מה שאת מגישה לו? הפסיקי להתחנן, הפסיקי לריב, חדלי להעניש ודי מלדבר. קחי את הצלחת והבהירי לו שעד הלילה אין אוכל.
הילד אינו מוכן לקחת סוודר? חדלי לשדל ולהזכיר, הפסיקי לטרטר ולהכריח, איש אינו סובל שקר לו, אם יצא וירגיש קור מהו, מחר לא ישכח את הסוודר.
הרעיון שבתוצאה הטבעית הוא, שאת, אימא, יוצאת מהמערכה, פוסקת להיות האם הרעה, מפסיקה להיות זו שמכריחה, גוערת, צועקת, והופכת כיסאות, ובשקט בשקט משאירה את ההחלטה לילד. עכשיו אין לו לילדך לבוא בתלונות כלפייך, את לא עשית דבר נגדו, הוא גם אינו רוצה לסבול ולכן ישנה את התנהגותו.
כל זה יכול להתבצע אך ורק אם את, המבוגר האחראי, לוקחת פסיעה אחורנית ומאפשרת לתרחיש להתקיים, בלא כעס מצדך וללא הבעת עמדה בכל צורה.
כך בדיוק גם בחיים הגדולים, עד שנמצא ‘פתרון פלא’ למתרחש, בואו לפחות ניתן לתוצאות טבעיות לקרות. עד היום, משום מה, איננו עושים זאת.
משליכים אבנים על הרכבת הקלה? למה לטמון את הראש בחול ולהיכנס בכל יום שוב ושוב לאותה תופת? למה לא תאמר רשות הרכבת הקלה, במתק שפתיים: “ידידינו היקרים, סידרנו שהרכבת הקלה תגיע עד אליכם, אבל מה לעשות שאנחנו לא מוכנים לקבל מטר אבנים על ראשינו, משום כך, עד שתסדרו את העניין ותביאו לכך שנוכל להיכנס לאזורכם בשקט ובביטחון -לא נוכל לעבור עוד במקום הזה. ברגע שנדע שלא נשקפת סכנה לחיינו, נמשיך ונבואה אליכם.”
דקרו בן אדם בתחנת דלק וכל עובדי התחנה, כפי שאמר הנדקר, עמדו וגחכו מסביב? “מצטערים, לא נבוא עוד לתדלק אצלכם, נכון שהמפגע היה בודד, אבל לפי הגיחוך למדנו שהמקום מהווה סכנה עבורנו, אז עד שנדע שאפשר לתדלק אצלכם בביטחון מלא – לא ניכנס”. דבר זה לא חייב לבוא כהוראה מגבוה, די בכך שכל אדם ינהג בדרך זו באופן אישי ופרטי וללא התלהמות.
דקרו אדם בעיר העתיקה? מול עשרות עיניים של אנשים שלא התערבו? נמליץ לכל התיירים שאנו מכירים שלא לעשות דרכם בדרך זו. נכון שזה יזיק לתיירות באזור, אבל לא אנחנו גרמנו לזה “דיירי המקום, כשתדעו לשמור על העוברים ושבים – אין לנו התנגדות לעשות דרכנו בדרככם.”
ברור שאם נעשה זאת בהפגנתיות ונודיע לילדינו בקול תרועה: “מהיום אין אוכל בין הארוחות, וגם אם תקפוץ עד התקרה זה לא יעזור!” – הילד יקים שערורייה.
ברור שאם ניקח את התוצאה הטבעית מול ילדינו ונאמר להם: “זהו, מגיע לכם! עכשיו תקפאו מקור”– הילדים לא יוותרו לנו, הם ירצו להוכיח שידינו על התחתונה ותתחיל מלחמת כוח בינם לביננו.
להבדיל, גם אם נתנפל על ערביי הארץ ונקרא מולם: עונש לערבים! או מוות למחבלים! הם יקומו ויתסיסו, אבל אם ניתן בשקט לתוצאה הטבעית לקרות, אני מאמינה שאיש לא יותסס, להפך, יקומו כאלו שידירו מהמקום את המפגעים, כי הם יפריעו להם, לא לנו, בשגרת חייהם.
אני יודעת שדברי נשמעים תמימים, אני יודעת שיקומו אלו שישאלו ויתמהו: “מהי ההשוואה הקטנונית הזו של ילדינו הצדיקים והערבים הפושעים?” אני יודעת שאנחנו מחפשים כל העת את הדרך הנכונה להגיב על מעשי נבלה ההולכים ומתגברים ומקווים שעוד נמצא, אבל אני בטוחה שחלק גדול מההתנהלות הכושלת שלנו כלפי הערבים נובע מאי תגובה שגורם להם להרגיש שידם על העליונה, או מאמירות כוחניות, שאינן מביאות לשום תוצאה, תחת אותם מעשים שקטים ומועילים.
כשאין יודעים באיזו דרך לפעול, בדרך הכוח או בדרך הוויתור וההבנה, ומתוך היסוס מיותר אין עושים דבר – ייתכן שכדאי לפעול בדרך השלישית שתכריע ביניהם, ייתכן שאפשר לעשות אותם דברים בדיוק, בהתנהלות שקטה ובהמרת העונש בתוצאה טבעית נבונה.