ישראל נפטר כי הא.ק.ג. לא היה זמין
ברדיו התעסקו ללא הרף, באובססיביות, בשביתת הרעב של המחבל מוחמד עלאהן.
ואני שאלתי את עצמי: מה קרה לנו? היכן הראש שלנו? היכן תשומת הלב שלנו?
כנסו לבתי הרפואה ותבינו על מה אני מדברת ואנחנו עדיין לא בחורף רווי השפעת. חולים במסדרונות. זקנים ששוכבים באותם בגדים כמה ימים. אחיות עם מבט מיואש בעיניים. חדרי מיון צפופים עד אפס מקום. עד מחנק.
אבל התקשורת חיה בפלנטה אחרת.
חייו של מחבל מעניינים אותה הרבה יותר.
והעשירי יהיה קודש
השבוע, ביום ראשון לפנות בוקר, הגיעה אליי הידיעה המרה על פטירתו בטרם עת של ישראל גלבך ע”ה. אחיה הצעיר של חמותי שתיבדל לחיים טובים וארוכים ובנה של הרבנית שרה גלבך שתחיה לאורך ימים ושנים טובות.
ישראל היה דור עשירי לבעל שם טוב הקדוש. סבתא, הרבנית גלבך, היא דור שביעי לרבי נחמן מברסלב. לפני חמישים ואחת שנה, בבית הכנסת של חסידי ברסלב בשכונת מאה שערים, עמדו הוריו הנרגשים של העולל הקטן ולרגע לא היה להם ספק שבנם העשירי ייקרא על שמו של הסבא הגדול, רבנו ישראל בעל-שם-טוב.
כל הילדים הקודמים זכו להנציח בשמותיהם את אלה שעלו בעשן הכבשנים ומתו בידי הנאצים הארורים.
הילד האחרון כבר זכה להחזיר עטרה ליושנה ולהיקרא על שם סבו הגדול.
סבא יצחק וסבתא שרה הגיעו אחרי המלחמה לאומן. הוא הותיר אחריו במלחמה אישה ושני ילדים. היא באה בגפה. הם נישאו ועלו ארצה.
בתם הבכורה היא חמותי, יוכבד. בעלי יוסי שייבדל לחיים טובים וארוכים, היה האחיין האהוב על הדוד ישראל, שהיה מבוגר ממנו בשנים ספורות. על מעשי הקונדסות שלהם סיפרו במשפחה במשך שנים ארוכות.
יהי זכרו של רבי ישראל בן רבי יצחק גלבך ברוך ויזכה להמליץ יושר עלינו קרוביו ובני משפחתו, ועל כל עם ישראל בפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא.
לא הלכה להלוויה
באותו יום ראשון מר ועצוב, נחרדתי לגלות שישראל שכב שעות בחדר מיון של בית רפואה בירושלים, מבלי שאיש ניגש לראות מה מצבו, למרות שהיה ברור שהוא אחרי התקף לב. כעיתונאית ניסיתי לבדוק מה קרה שם. גיליתי שמכשיר הא.ק.ג. לא היה זמין או תקין.
שעות ספורות לאחר מכן, שעה שסבתא שרה הובהלה לאותו בית רפואה בדיוק, לאותו חדר מיון בדיוק, בשל לחץ דם שעלה לגבהים מסחררים, בעקבות הידיעה כי צעיר בניה הלך לעולמו, כמעט לא ניתן היה להובילה בכיסא הגלגלים בשל הצפיפות האיומה ומספרם הרב של החולים.
היא שוחררה לאחר שההלוויה הסתיימה. היה זה בהשגחה פרטית, שכן היא הבטיחה לסובבים אותה כי “ללוויה של ישראל שלי, אני לא הולכת!”
ואכן, שעה ששוחררה, כבר הסתיימה ההלוויה.
ואני שואלת: איך זה שלמדינת ישראל יש מספיק כסף, משאבים, רצון וכוחות לעסוק בחייו או מותו של מחבל אחד, ואין לה אף לא רגע אחד להסתכל על מצבם של אחינו בני ישראל בבתי הרפואה בארץ.
ייתכן שהשתגענו?
תגובות
אין תגובות