זה ריטואל קבוע בשנתיים האחרונות, מאז שהחלו העבודות בכביש ירושלים-תל אביב.
אני יוצא בשעת לילה מאוחרת מחתונה בגוש דן ומפעיל את הווייז, למרות שאני יכול לנחש לבד את המסלול שהוא יבחר לי. סע דרך 443. אל תעז להתקרב לכביש מספר אחת. גם הלילה עובדים שם.
בימים האחרונים אני כבר לא יודע אם להקשיב לו. לא, אני לא מאלה שמפעילים את הווייז רק כדי לחלוק עליו ולהראות לו שהם מכירים את הדרך טוב ממנו. אני פשוט חושש לנסוע בכביש 443, גם אם אני יודע בוודאות שהבחירה שלי בכביש ירושלים-תל אביב תעלה לי בעשרים דקות של עמידה בפקק.
שני פיגועי טרור אירעו בכביש הזה בשבוע האחרון. שני ניסיונות דקירה, שנגמרו ברוך השם רק בפציעות, אבל בעצם נגמרו בהתעלמות. לא ראיתי שזה הנושא הראשון בחשיבותו על סדר היום שלנו, כשבעצם זו הייתה צריכה להיות הכותרת הראשית הכי מהדהדת, כותרת ראשית מהסוג שגורם לצה”ל ולשב”כ ולממשלה לפעול, ולגרום לכך שתוך זמן קצר הכותרת הזאת כבר לא תהיה נכונה.
אבל משום מה, אני שומע כל השבוע רק על גשר מעריב. האם כבר פוצצו אותו, ומתי, ואיך. מדינת ישראל כולה צופה בריאליטי של מדינת תל אביב, ששמו “העבודות על הרכבת הקלה”.
תיעוד מכל זווית וליווי מתמשך של כל התפתחות לא חשובה, והיערכות היסטרית לפקקים שבכלל טרם החלו.
השבוע יצא לי שוב לעמוד בפקק הקבוע של כביש מספר 1 בלילה, ולשמוע ברדיו, באחת מתוכניות האקטואליה, על הפקקים התל-אביביים הצפויים בגלל עבודות הרכבת הקלה. מוזר, חשבתי לעצמי, הרי הפקקים הליליים הקבועים בכביש הראשי בין תל אביב לירושלים הם דבר שקורה עכשיו, ולא בתרחיש עתידי, ועליהם בעצם לא דיווחו מעולם. אולי בדיווחי התנועה, אבל בטח לא כאירוע חדשותי.
ובעצם, מה גורם לפקקים האלה, שמטרידים מאות אלפים שנוסעים בין אזור המרכז לירושלים וסביבותיה?
נכון, הם נגרמים בגלל העבודות בכביש, אבל הם קשורים גם לעובדה שהכביש השני, שאמור להוות חלופה לכביש הזה, הולך והופך למסוכן ויש מי שמתרחק ממנו. אבל שקט, זה לא הנושא עכשיו. זה לא הסיפור. מה כן הסיפור? הנה כותרת, אמיתית, מעיתון ‘הארץ’ השבוע: “נפלה עטרת ראשנו, גשר מעריב, פרויקט צילומים מיוחד, 1976-2015”.
אולי כדאי בשלב ראשון וכצעד סמלי להפסיק לקרוא לדרך לירושלים מכיוון מודיעין “כביש 443”.
צריך לעשות לה שינוי שם. לא, לא לקרוא לה “443 רפאל”. זה ילך ככה: יעמדו שר התחבורה ישראל כץ עם עוד מכובדים, ויסירו בטקס חגיגי את הלוט מעל שלט חדש ומתוקן: “כביש מספר 2”. אני יודע, רשמית כביש החוף הוא כביש מספר 2, אבל בין כה אף אחד לו קורא לו ככה, ואנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שהכביש שמתפתל בין הכפרים הערביים העוינים בהרי בנימין, הוא הדרך השנייה לירושלים. לפעמים גם הראשונה.
את התמונה יוצאת הדופן הזאת צילמתי בשבוע שעבר בטבריה. לא, החום לא בלבל אותי, באמת ראיתי לנגד עיניי את הרב אלישיב והרב קוק חולקים יחד כרזה ענקית. זו יוזמה מקומית (בתחתית המודעה אפילו כתוב “בחסות תיווך הצבי טבריה”), כל כך טבעית ופשוטה אבל כל כך לא שגרתית.
יצא לי לדבר השבוע על נושא הגיור עם שני אנשים: יועץ תקשורת בכיר וחסיד קרלין מירושלים. שניהם פתחו לי את הראש וגרמו לי להבין שאולי אנחנו מנהלים את הדיון הלא נכון (אם אפשר לקרוא למה שמתחולל בתקשורת בשבועיים האחרונים “דיון”).
נתחיל ביועץ. “עם כל הכבוד, זו לא רק מחלוקת הלכתית”, הוא הסביר לי. “אל תהיה ילד. לא מדובר בדיונים בתוך בית המדרש. יש פה יחצ”נים ויועצים אסטרטגיים, יש פה קמפיין. לכל צד יש עיתונאים וכלי תקשורת שמזוהים איתו, וחלק גדול מהמאבק מתנהל בזירה התקשורתית, ברשתות החברתיות. שם צריך דעת קהל ולייקים, ולא סעיפים מהשולחן ערוך.
“אם אני הייתי מקבל למשרד שלי את התיק הזה של בתי הדין החדשים, הייתי הולך בדיוק על האסטרטגיה שחוגגת עכשיו בתקשורת: להציג את זה כמאבק בין הציונות הדתית ובין החרדים. כאילו מדובר בבני אור מול בני חושך. במתונים מול קיצוניים. ככה כל המחנה הסרוג מתייצב מאוחד אוטומטית מאחורי היוזמה.
“השדרן החרדי שהעליב את הרב סתיו ופגע בו, אגב, עשה כאן את רוב העבודה. הוא הפך את זה בשנייה לסיפור בין מגזרים. אני כיחצ”ן הייתי שולח לו פרחים.
“בכלל, התקשורת החרדית והכותרות החריפות שלה בנושא רק עוזרות ליוזמה הזאת. תאר לך מה היה קורה אם העיתונות החרדית הייתה שותקת. היינו רואים במה באמת מדובר: ויכוח בין שוליים ליברליים וקיצוניים ובין הזרם המרכזי בתוך הציונות הדתית. רוב רבני הציונות הדתית, ובטח שרוב הבכירים שבהם, מתנגדים נחרצות לבית הדין החדש. תבדוק”.
אז בדקתי.
הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, אומר שהיוזמה היא “פתח להתפוררות חמורה ומסוכנת” וש”כל הדיוט עלול להקים בית דין”. הרב חיים דרוקמן, שלא צריך להסביר מה מעמדו בציונות הדתית, אומר בפשטות: “אני מתנגד בכל תוקף ליוזמה, זהו הרס התורה בארץ”. הרב ישראל רוזן ממכון צומת כותב שלא מדובר בחרדים מול סרוגים אלא ב”רבני הקונצנזוס” מול רבני ה”מודרן אורתודוקס”.
הוא מוסיף שרוב הדיינים שעוסקים היום בגיור בתוך מנגנון הרבנות הראשית הם חובשי כיפות סרוגות, ושאין ספק שהרב קוק והרב סולובייצ’יק היו מתנגדים נחרצות ליוזמה החדשה. אבל מה לעשות שלרב קוק ולרב סולובייצ’יק אין דובר שיעלה אותם למהדורת החדשות, ובכלל, כמו בהרבה תחומים אחרים, הרבה יותר קל לספר לעצמנו סיפור פשטני ולא מורכב.
נעבור לחסיד. מדובר בחבר שלי, חסיד קרלין כאמור, שמשנות התשעים ועד היום מלווה עולים מחבר העמים בקליטתם בארץ.
“אתם בתקשורת בכלל לא מבינים במי היוזמה הזאת פוגעת באמת”, הוא אמר לי בכאב. “הדיון הציבורי פשוט הזוי. הרי אין כמעט גויים שיבואו להתגייר בבית הדין הזה, כי הם לא רוצים להתגייר בכלל. עובדה. אבל היוזמה הזאת עושה עוול עצום לאינספור גרי צדק מרוסיה.
“הם עשו דבר גדול, נכנסו תחת כנפי השכינה, הצטרפו אל עמנו ותורתנו, ולא מגיע להם שפתאום יתחילו לפקפק בטוהר ההליך שהם עברו. הרי מעכשיו יסתכלו עליהם כסוג ב’. לך תדע איפה הוא התגייר ולמה וכמה”.
ובאמת, בתוך הדיון הפוליטי והמגזרי לא דובר כלל על ההיבט הרומנטי של הגיור. על הצד המרגש. הקדוש. החבר שלי סיפר לי על מקרה אחד שזכה ללוות מקרוב השנה: עולה חדש, רופא, שאביו יהודי ואמו גויה. הוא החל ללמוד יהדות והתייצב בפני בית הדין, ואז נשלח לעוד חודשיים של לימוד. בפעם השנייה הוא הרשים את הדיינים בידע ובכנות שלו, ואז, לסיום התהליך, נדרש לטבול במקווה.
הוא נסע למקווה בתל אביב, יחד עם החבר שלי. שם, לפני הטבילה, הוא אמר כנהוג לשליח בית הדין בקול נרגש את ההצהרה הבאה, מילה במילה: “אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, את כל מצוות החכמים ואת כל המנהגים הכשרים של עם ישראל, ואני מאמין בהשם אחד”, ואז כיסה את עיניו והכריז בקול: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד!”
“מזל טוב, מזל טוב”, לחצו לו הנוכחים את היד אחרי שהתלבש ויצא, והחבר החסיד שלי סיפר לי שהוא התחיל להרגיש פתאום קנאה.
איזה כיף לבחור הזה שנכנס לכאן כגוי גמור ויוצא להתחלה חדשה לגמרי כיהודי. גם אני רוצה התחדשות כזאת. אז מה אם נולדתי יהודי? הוא לקח ממנו את הטקסט ואמר בכוונה עצומה: “אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, את כל מצוות החכמים ואת כל המנהגים הכשרים של עם ישראל, ואני מאמין בהשם אחד. שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד!”, ונכנס לטבול.
חשבתם שכאן נגמר הסיפור? ממש לא.
משם המשיך הגר הטרי, היהודי החדש, לפגישה באיזה משרד בבני ברק. זו כבר הייתה שעת אחר צהריים, וכשהוא נכנס למשרד שבו התקיימה הפגישה, בדיוק נעמדו שם כמה עובדים כדי להתפלל מנחה. הם קראו לכולם וספרו את כולם, אבל נתקעו. הם היו רק תשעה.
“סליחה, אדוני, אכפת לך להשלים לנו מניין?” הם שאלו כשראו אותו בפתח, כאילו מדובר בבקשה שגרתית. והוא, שעד אתמול יכול היה להיות הגוי של שבת שלהם, הצטרף לתפילת המנחה הראשונה בחייו כיהודי, כעשירי למניין.
אלול. האוויר מלא קבלות וכוונות ותפילות ותקוות והתחלות. מדיאטות ועד לימוד תורה, משלום בית ועד לשון הרע. אני התחלתי דווקא באסמסים.
אלי ביר, מנהל ‘איחוד הצלה’, ניסח בעבורי את הקבלה שלי לאלול (טוב, רק אחת מהן, יש לי קבלות גם ביחס לדיאטה). וכך הוא כתב השבוע למתנדבים שלו בארגון, אבל בעצם לכולנו:
“מתנדבי ‘איחוד הצלה’ היקרים לי מכול, כולנו רוצחים בפוטנציה! אתמול אחר הצהריים מתנדבים שלנו הגיבו לקריאת חירום של תאונת שרשרת ליד הרצליה, על כביש החוף. נהג רכב שכנראה לא שם לב ולא שמר מרחק נכנס בחוזקה ברכב של משפחה ממרכז הארץ שחזרה מנופש בצפון, והייתה בדרך לחגוג את חתונת הדוד. האווירה החגיגית ששררה ברכב של הזוג הצעיר ושני ילדיהם לקראת החתונה, נפסקה ברגע אחד. מוישי בן השלוש וחצי נפצע אנושות ונפטר מפצעיו זמן קצר אחר כן, ואברהם בן השנה וחצי נפצע בינוני.
“מאז התאונה קראתי את מה שכתבו לי המתנדבים שהיו בזירה, ראיתי את התמונה של מוישי המתוק, וחשבתי לאורך הלילה מה אנחנו צריכים לעשות. החלטתי לצאת למלחמת חורמה ביצר הרע שבתוכי ושבתוך כל אחד מאיתנו. היצר לקרוא ולכתוב הודעות בזמן נהיגה.
“היצר לשקר לווייז ולהגיד שאינך הנהג, ולכתוב כתובת שיכול להיות שלעולם לא תגיע אליה בכלל. אנחנו, אנשים שאמונים על הצלת חיים, חייבים להניח בצד בזמן נהיגה את המיילים והמסרים. הטלפונים החכמים גורמים לתאונות קטלניות, והופכים אנשים טובים ויקרים לרוצחים בפוטנציה, ברגע אחד של חוסר שליטה על יצר הסקרנות שלהם. אני מבקש להדפיס את תמונתו של מוישי שמצורפת למכתב הזה, להפיץ ברחבי הארגון, ולקבל על עצמנו כולנו, כל 3,000 המתנדבים, לא להציץ בתכתובות בזמן נהיגה. זו לא רק בקשה. אני מודיע בזאת שהחל מהיום, מתנדב שייתפס ממשיך במנהג הרצחני הזה, כלומר נוהג ומסמס תוך כדי, לא יוכל להמשיך להיות חלק מהארגון שלנו. באהבה, אלי ביר”.
מאז שקראתי את המכתב הזה כבר מצאתי את עצמי השבוע מצלצל לאשתי, תוך כדי נהיגה, בדרך לפגישה עם מישהו, ואומר לה: “תסמסי לו בבקשה בשמי שאני מאחר בכמה דקות”. חודש טוב.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’