הורים, אל תנסו לחנך את הרב’ה

שלוחו של אדם כמותו.  סוגיה נרחבת מופיעה בש”ס על כוח השליח שאדם ממנה לעשות את תפקידו, ועל המקור ממנו הוא שואב את כוחו.

אך בבואנו להביט על עבודת הקודש אותה ממלאים עבורנו המחנכים והמחנכות במוסדות החינוך, נדרשים אנו כהורים לדעת, כי בהפקידנו את ילדנו כרתנו ברית/חוזה עם המחנך – הפקדנו בידיו יפוי כח:

לחנך את ילדנו.

כל ביקורת על עבודתו ראוי שתישקל היטב, שכן בהתירנו את חרצובות לשננו נגדו, גם בביקורת מוצדקת באוזני הבן/הבת, אנו קורעים בפינו את החוזה ומפירים את הברית.

מה יעשה הנער ולא יחטא, כאשר שומע את אביו ואמו מדברים בזלזול כלפי המחנך?

איזו דוגמא אנו משמשים עבורו? האם אנו מרשים לו להשתמש ב”שיקול דעתו”, או שאנו מצפים ממנו לעשות ככל אשר יורהו רבותיו-מחנכיו?

ומדוע שלא ינהג כך כלפינו? מדוע בבית אנו מצפים מהצעיר לציית לחוקי הבית שקבענו ונוקטים ביד קשה נגד מפירי הסדר?

כיצד אנו מצפים כהורים, לאכוף את המשמעת בבית, ואילו למחנכים איננו מרשים לנהוג כך בכיתה? בבית הספר?

סמכות הורית קונים ביושר ולא בשקר.

מי שעושים יד אחת עם ילדיהם כנגד מחנכיהם, סופם שילדיהם יעשו “מהפכה חינוכית” בביתם, וילמדו את הוריהם פרק בחינוך – כזה שכל הורה שכבר התנסה בו – מיצר על כך בכל ליבו.

אינני סבור כי להורים אסור שתהא ביקורת, אך כשהמבקר רואה את עצמו מחויב למבוקר הוא ימצא את הדרך להביע את ביקורתו כך שלא יגרום נזק לעצמו ולמבוקר.

לעיתים המחנך צעיר בימים או בניסיון מההורה, ומעורר בו חשדנות, אך זכרו שלחתם את ילדכם להתחנך אצלו! כבדו אותו ,יקרו את מעמדו, ותרוויחו את כבודכם.

יתירה מכך, כך תהיו שותפים בחינוך ולא “נפטרים מעול”.