שמתם לב? אוגוסט נגמר, אלול הגיע

בעומק היער’ עשרות ילדי חמד והוריהם בילו את זמנם בנעימים ובמשחקי חברה מחכימים. המולת הרעש וצעקות השמחה, השתלבו והתבדרו ברוח הסתיו החולפת ובצליהם האדיר של העצים. הכל היה רגוע ושליו.

ולפתע ממעמקי היער, שאגת ארי קורעת לב ומטילת אימה. הכל נסו בבהלה והחלו מייללים בבכי, מחפשים מסתור מזדמן ומתפללים להינצל ממלתעות הכפיר. אך רק נער קטן נשאר במקומו וצהלתו על פניו אינו ירא ואינו חרד. “אמא” פונה ילד רך אל אימו “מדוע הנער אינו פוחד ואינו ממהר ונס?” והאם מלטפת את ראשו של הינוקא ומסבירה: “בני, הנער חרש. את שאגת הארי לא שמע ולפיכך אינו ירא”.

*

אלפי בחורי ישיבות ואברכים חזרו השבוע למוסדות לימודיהם. והתחילו למעשה את “זמן אלול”. לא תאריך ולא תקופה, לא חודש ולא עונה – “אלול”. כל כך פשוט, כל כך אמיתי.

אווירת הימים מוסיפה אף היא להרגשת הטהרה האישית ולהחדרת ‘הנוראות’ שבימים הקרבים. אך האם אנו מבינים, האם אנו חיים את ‘אלול’? האם בידינו המידע הנכון והאמיתי מהי העוצמה של ימים אלו?

דומה, כי בלהט המועדים והזמנים נטשנו לרגע את מהות הימים, ואנו עוסקים אך בחישובי תאריכים: “שלושה שבועות לפני ראש השנה” – “שבועיים” – “שבוע אחרון של השנה” וכדומה. אך אלול עצמו – קיים?

המושג המקודש ‘ימים נוראים’ נתפס אצל רבים כאל פרפרזה ל’ימי בין המצרים’ – חלילה. רבים וטובים מרגישים ואף חשים כי בימים הללו, ‘הנוראים’, חייהם אינם חיים. אינם מפנימים כי ‘ימים נוראים’ פרושם כשמם: ‘ימי הוד ונשגבות’.

כשאנו משבחים את בוראנו בתפילת הלחש ומייחדים שמו “הקל הגדול הגיבור והנורא”, כלום ‘נוראות’ זו מה היא? – האם חרדה יש בה? אימה טמונה בה? לא ולא. ההפך הוא הנכון: ‘נוראותו’ של הקב”ה הינה בנשגבותו ובתפארתו. ואף ימים אלו, להבדיל, ימים נוראים הם. נשגבים ומפוארים.

בריחתנו מן המציאות אינה מועילה ואף מזיקה.  דומים אנו להפליא לאותו פושע נמלט ומסתתר המשים עצמו כאינו מאמין בדין הקרב. ועד שאנו תמהים על פלוני נמלט זה, נתמה קודם כל על עצמינו, על ‘בריחתנו’ למקום מסתור של אשפה וזוהמה כאילו יום הדין אינו קרב ואינו בא – והוא בא.

אם נדע ונפנים כי מי שאינו ירא ואינו חושש, אין זה מחמת ‘גבורתו’ המדומה אלא מחמת ‘חירשותו’ ואי שמיעת השאגה האיומה המחרידה כל לב – כאמרם ז”ל: “היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו – אם נדע כל זאת, ונדמה את לבבנו הערל לאוזנו הפגועה של הנער מרחבי היער, או אז נשכיל ונתוודע למצבנו האמיתי, ונכנס לחרדה עוצמתית. לא חרדה מהלא נודע, לא אימה מעתיד בלתי ברור חלילה. אלא בדיוק להפך – אימה מבורא העולם, וחרדה מיום הדין הנודע והמציאותי.

אם לא נזיל בחודש זה דמעה של חרטה של טהרה של קדושה, נאלץ חלילה להזיל דמעה כבדה ומלוחה של אדם הנתפס במערומיו. וכמשלו של אחד מבעלי המוסר, על קבוצת האנשים שביקשה להבריח את אוצרותיהם למדינה זרה. נמנו וגמרו להטמין כספם ותכשיטם בארון קבורה, לשאתו על גבם ולעבור את גבולות הארץ. והנה בהגיעם למבדק הגבולות, לא שמו את ליבם לשומר העומד בפתח, וכשבת שחוק על שפתותיהם ביקשוהו כי יתיר להם לעבור עם תיבתם, כי מת טמון שם וצוואתו להיקבר במדינה השכנה. שומר הגבול שפיקח היה, בקשם לפתוח את ארון הקבורה ומצא לנגד עיניו אוצרות ותכשיטים לרוב שהעונש על הנתפס בהברחתם קשה מנשוא. החלו בני הקבוצה בוכים ומייללים חרדים לגורם הקרב. פנה אליהם השומר ואמר: “שוטים שכמותכם, לו בוכים הייתם בהתחלה, כשארון הקבורה על כתפיכם, ומבטלים את בת השחוק מפניכם, אזי לא הייתם בוכים כעת”.

אז נכון, אולי זה נשמע קצת מוגזם, ואפילו יומרני משהו, לדבר על בכי ועל דמעות, כשימי החופשה האחרונים עודם נושפים בעורפינו, ויום הדין הקרב ובא נראה כעתיד רחוק שאפילו בלוח השנה אינו מופיע..

אבל דבר אחד תמיד צריך לזכור. הימים, החודש והתקופה, מוגדרים בכל המובנים ובכל המשמעויות כימיי חסד ורחמים, כימים של תשובה וחרטה. וגם אם אנחנו בגופינו ובנפשנו עדיין אי שם באוגוסט, העולם היהודי נמצא בימים אחרים. כדאי לנו, אם כן, להדביק את הקצב ולהיצמד ללוח השנה העברי.

[email protected]