הד”ל הבינו: הפסדנו לנצח את הרבנות

שבוע סוער עבר על העולם הרבני. בית דין חדש בשם “גיור כהלכה” הושק, ונתפס כבית דין אלטרנטיבי למערך הגיור של הרבנות הראשית.

היריעה קצרה כדי להיכנס לעיון הלכתי עמוק, מה גם שאינני מוסמך לכך בכלל. מה שכן ברור הוא, שהסערה הנוכחית באה על רקע מחלוקת מתמשכת אותה ניתן לחלק להיבטים של מחלוקת הלכתית, פוליטית ואף חברתית במובן של הדמות היהודית של מדינת ישראל כולה.

מחלוקות אלו אגב, אינם סיפור של התקופה הזאת בדווקא. הן קיימות עוד מלפני קום המדינה – בין העולם החרדי והממסד החילוני, וכמובן בין תומכי אגודה ותומכי המזרחי.

הבינו את המפלה הכפולה

כאשר הציבור הדתי לאומי מתחיל להבין שההפסד על הרבנות הראשית הוא סופי, הוא בעצם מבין שיש הפסד כפול.

לא רק בגלל העובדה שמוסד הרבנות הינו מוקד לכוח והשפעה, אלא באופן עמוק הרבה יותר הדת”ל הבינו שעם ההפסד הזה גסס נדבך חשוב מחזון “ראשית צמיחת גאולתינו” מבחינתם. קשה לציבור החרדי לתפוס את עומק השבר, אבל זו אחת הסיבות העיקריות למרד הגובר ברבנות, שבשבוע זה יצא בפעם הראשונה לפועל ובגלוי.

בעיתונות החרדית היו תגובות שונות. ביתד נאמן, כהרגלם, השמיטו את התואר “רב”, לא רק מהרב סתיו, הנחשב לאויב המושבע של הרבנים החרדים, אלא גם מהרב נחום רבינוביץ’, נשיא בית הדין החדש, הנחשב לפיגורה תורנית רצינית ביותר.

אין זה עניין חדש. שנים שהעיתונות הרשמית לא מכירה ברבני הציונות הדתית כגורם בעל משקל בעולם התורה. גם בתחנת הרדיו החרדית קול חי (הפועלת מתוקף רשיון ממלכתי) הייתה תקרית בין הרב סתיו והשדרן הבכיר אבי מימרן כאשר האחרון הטיח ברב שאינו רב בישראל – בעקבות נסיונו – על פי מימרן) – להפוך את הרבנות הממלכתית ללא רלבנטית. לזכותו של מימרן ייאמר שהתנצל על הפגיעה האישית.

גם עיתון בקהילה בעמוד השער לא נמנע מלהכריז כי הרב סתיו מסוכן ליהדות, מסוכן לרבנות ומסוכן לתורה. שלא לציטוט עיתונאים חרדיים מכנים את עמוד השער כפרובקציה מיותרת, גם אם הציטוט הוא של מרן עובדיה יוסף זצ”ל.

אבקש להתמקד בניתוח של עורך עיתון משפחה, העיתונאי יוסי אליטוב שנותן פרספקטיבה רחבה יותר, על תהליך השינוי ברבנות ושירותי הדת בישראל.

אסטרטגיה ארוכת טווח

נתחיל בסוף. בהתייחס לשליטה החרדית במערך שירותי הדת בישראל, מסמן אליטוב את היעד הבא – כס מנכ”לות של הרבנות הראשית. ברגע שיהיה מנכ”ל חרדי, או מי שסר למרותו של הרשל”צ הרב יצחק יוסף, יושלם תהליך כיבוש שהחל מבחינתו לפני עשרים שנה בשנת תשנ”ה.

לפי הארגומנט הזה, קיימת תוכנית אסטרטגית מסודרת לשליטה בכל עמדות המפתח ברבנות הראשית על ידי חרדים, ועיצוב דמותה של הרבנות לדמותה ורוחה של גדולי הדור החרדים.

מיותר לציין שההסכמים הקואליציוניים, ושינויי החקיקה המוצעים מאז הקמת הממשלה הנוכחית, מעידים על המשך האסטרטגיה. לגורמים אחרים בפוליטיקה אין תכנית מסודרת. זה כולל גם את הבית היהודי, שוויתרה באופן די מוחלט מול המפלגות החרדיות ובעיקר לש”ס בכל מה שקשור לענייני דת ומדינה.

כך גם אחד היעדים הבאים של השר אריה דרעי הוא ביצוע מינוי דיינים מטעמו, כולל השפעה מרובה על הדיינים שבאים מתוך הציונות הדתית. גם בעניין הזה יש הסכמים פוליטיים מפורטים בינו לבין ראש הממשלה.

אליטוב מסביר כי הניצחון לפני שנתיים של החרדים בבחירות לרבנים הראשיים – בפעם השלישית ברציפות – מסמלת נצחון שלא יהיה אפשר להפוך בפעמים הבאות – סוג של חזקה.

אני מאמין שגם הרבנים הדת”ל בחלקם, הגיעו למסקנה של אליטוב. זו הסיבה שהם מעוניינים בשינוי מתוך מערך הרבנות, וזה מה שנתן את העילה או הזרז מבחינתם לבדוק בפעם הראשונה בפומבי מהלכים המתחרים ואף עוקפים את הרבנות, כאשר הבחירה לזירה הראשונה היא הגיור.

חזרה למצב הקודם

למה גיור? לדעתי משני טעמים. ישנה דאגה כנה אצל רבים מהציונות הדתית וחלקים בחברה הישראלית, מפצצה מתקתקת של התבוללות פנימית בין יהודים על פי ההלכה, ואלפים שרואים את עצמם כיהודים, שאינם מוכרים: או בגלל שברור שהם טעוני גיור, או מפני הקושי להוכיח את יהדותם. בראייה ממלכתית זו, מחפשים דרכים מתוך ההלכה לשפר את הסיכויים לכמויות גדולות יותר של מתגיירים על פי ההלכה.

יש לקחת בחשבון שבד”צים חרדים וגם זרמים לא אורתדוקסים מגיירים במדינת ישראל מחוץ לרבנות הרבה מאד שנים, כך שעצם הקמת בית דין חדש לגיור אינו חידוש בפני עצמו. החידוש הוא שמייסדיו באים מלב הציונות הדתית.

“עד היום דחק הממסד הדתי הבדלני אנשים לפנות לאפיקי גיור אלו. עכשיו יש אלטרנטיבה חדשה”, כך טוען עו”ד אלעד קפלן, מנהל המחלקה למדיניות ציבורית ומשפטית בעמותת עתים, הפעיל בתחומי שירותי דת והרבנות. אגב עו”ד קפלן גם מייצג מתגיירים של בד”צ של הרב קרליץ בעתירה בבג”ץ כדי שהמדינה תכיר בגיורם.

הטעם השני, שהופך את הגיור לזירה נוחה יותר, הוא המצב החוקתי. לרבנות אין מונופול מובנה. אין שום בעייה משפטית להקים בית דין לגיור במדינת ישראל, גם ע”י רבנים מוסמכים של הרבנות עצמה. ברמה היסטורית רבני ערים היו מגיירים באופן שוטף עד שנות התשעים אם כי לא באופן גורף. משום מה החזרה למצב הזה, כפי שהציעה הממשלה הקודמת עוררה התנגדות עצומה.

צריך לזכור גם שהרבנות כמובן אינה חייב להכיר באותם גרים, כאשר הגורם המוסמך היחיד בחוק להכיר בגיורים הוא הרב הראשי הרב יצחק יוסף, שמוגדר בפקודה מנדטורית בתור “ראש העדה הדתית היהודית”.

מה עם הבדצי”ם?

ולמה עכשיו? כנראה שהרבנים המוערבים בהקמת בית הדין בראשות הרב רבינוביץ’ כשביניהם אפשר להזכיר את הרב מידן, הרב רא”ם הכהן, הרב אמסלם והרב ריסקין, הגיעו כאמור למסקנה של אליטוב. שליטת החרדים ברבנות הושלמה, ומבחינתם לא נותרה תקווה להחזיר אותה לפעול באופן ‘ממלכתי’, אגב, מושג שאינו טבעי, ואף זר להנהגה החרדית.

הממלכתיות הזו עמדה גם בעוכרם, כאשר  גורמים רבניים ציונים התנגדו למהלך – דבר ששירת טקטית את החרדים שיכולים לשבת בצד ולראות את המזרוחניקים נלחמים אלו באלו.

בימים האחרונים קהילת המסבירים החרדים, מי בסגנון כזה ומי בסגנון אחר, באים להגן על הרבנות הממלכתית, ומסבירים כמה חשוב שתהיה סמכות הלכתית אחת במדינת ישראל.

אם זה לא היה מקומם, זה היה מצחיק. במשך השנים קמו בתי דין חרדים על ימין ועל שמאל בנושאים שונים (נישואין, גירושין, כשרות גיור ועוד), ועכשיו זועקים את זעקת “איך אתם מעיזים לפגוע בחזונו של מרן הרב קוק”?! אותו רב קוק שמסירים את שמו מכל ספר אפשרי בארון הספרים החרדי.

הרב סתיו אינו הבעייה

אליטוב מבחין בנקודה נוספת. ביוזמה הנוכחית הרב סתיו אינו הבעיה. “כאב הראש של היהדות החרדית הוא הרבה יותר גדול. אנו מדברים על הצורך להתמודד מול יהודים שקשה לערער על גדולתם התורנית. מי שמכפיש ומדבר בשפת שווקים זולה כלפי רבנים דוגמת הרב נחום אליעזר רבינוביץ’ והרב רא”ם הכהן – הוא שוגה פעמיים: מעבר לשימוש בשפה זולה ונמוכה כלפי תלמידי חכמים – הוא מנחיל הפסד לרבנות הראשית” – דברי יוסי אליטוב.

בסיכומם של דברים, יש למחות על שימוש בשפה זולה כלפי כל אדם ובטח רב, בין אם הוא חרדי או לא. המשמיצים אישית את אלה הפועלים – לפחות מבחינתם – למען עם ישראל, גם אם יש ביניהם חילוקי דעות קשים, מזיקים בסופו של יום למטרה שלהם עצמם. שכן בטווח הארוך, כאשר הציבור בכלל, והלא חרדי בפרט, לא יהיה מוכן להקנות אמינות לצד שמזלזל ביריביו.

האתגר שעומד בפני רבנים ופוליטיקאים מכל החוגים הוא לחשוב איך הכי טוב להעצים את יהדותה של המדינה, באופן שאפשר לשתף מספר מירבי של תושבים בזהות היהודית, גם אם לא כולם שומרי תורה ומצוות. אנני בא ליעץ לרבנים וגדולים ממני בתורה, אבל בהחלט אני רואה בהם כתובת להגדיל תורה ולהאדירה. ב

כיהודי מאמין, אני חייב להאמין שתלמיד חכם צריך להיות מקור להשראה ואהבה ליהדות ולא ההיפך. אבקש להציע בצניעות לבעלי השפעה, להפנים שריכוז הכוח אצלם תוך ביטול גישות הלכתיות אחרות בסוף יחליש את מעמדה ואת קרנה של היהדות, שזו באופן מובהק המטרה ההפוכה שלשמה קיימת הרבנות הראשית.