משפחה, לא אתם הנעתם את גלגלי המלחמה באפליית הסמינרים באלעד
1.
זה מה ש’יפה’ בעיתונות, בעיקר זו החרדית. שהיא יודעת לנכס לעצמה קרדיטים לא לה. ועוד בעמוד השער.
שימו לב לשורה הבולטת במרכז עמוד השער: “בעקבות תחקיר משפחה: מתגבש פתרון למאה הבנות מאלעד שנותרו ללא סמינר”.
אז נכון שמשפחה הכין לפני מספר שבועות, כמו בכל שנה, תחקיר (כמו תמיד, מודיעין עילית לא הוזכרה וצריך עיון מדוע), אודות מצב הבנות בערים החרדיות. אבל אין ספק שהוא לא עשה רעש. אפילו זמזום לא. הכתבות האינטנסיביות באתרים החרדיים, כולל בחרדים 10, הם שהביאו את הנושא עד לדיון בוועדת החינוך שבכנסת.
בניגוד להבטחה המסתמנת משער ‘משפחה’, כמו גם זו שמובלטת בכותרת הכתבה עצמה (“כל הבנות ישובצו בסמינרים”) פתרון לבנות עדיין אין. רעיונות יש כבר חודשים רבים.
הבטחות, על הקרח, יש למכביר.
2.
דרוש גם מתאם בעיתון. שכן, בניגוד לעמוד השער ולכותרת, בפתיח לכתבה מופיעה האמת: “פחות משלושה שבועות נותרו עד לפתיחת שנת הלימודים החדשה בסמינרים, ונכון לסוף השבוע הנוכחי, למעלה ממאה בנות המתגוררות בעיר אלעד לא משובצות בשום סמינר” – איך זה עומד בקשר ישיר עם כותרת שער העיתון?
ואיך זה מתקשר עם כותרת המשנה: “ראש העיר אלעד, ישראל פרוש, הצליח בהידברות שקטה לגבש פתרון עבור מאה הבנות”?
האם יד אחת כתבה את הכתבה, ויד אחרת את הכותרות? ל’משפחה’ דרוש מתאם כתבות-כותרות, בדחיפות.
3.
עיגולי פינות נמצאו גם בכתבה עצמה:
• יו”ר ועדת החינוך, יעקב מרגי, סיפר כי מוסד מסוים ביצע רישום סגור, וכל מי שנפסלה נשלחה להירשם בסמינרים אחרים. ראש העיר פרוש הגיב בנחרצות: “אם אמצא שקיים או היה כזה דבר, הרי שאני מתחייב כאן ועכשיו שלא אתן לזה לקרות”.
בפועל, מה שאמר הוא שאם ימצא שהיה דבר כזה בנמצא – “אשרוף את העיר”. אז נכון שהאמירה ‘אינה מתאימה’, לשון המעטה, אבל האם הפך ‘משפחה’ לדוברו של ראש עיריית אלעד, שהוא מעדן את דבריו? ואני לתומי סברתי שתפקידו של עיתונאי להביא מידע as-is…
• אחרי שהכתבת מודה כי “הדיון בוועדה היה טעון”, וכי “בין ראש העיר ישראל פרוש למנהל המחוז החרדי מאיר שמעוני פרץ במהלך הדיון עימות קשה”, הייתי מצפה לקבל פרטים מהעימות הטעון.
כל שהיא מפרטת: “פרוש אמר כי כבר בשנה שעברה ביקש ממשרד החינוך לסייע לו לקדם חובת רצף חינוכי, אולם המשרד תקע מקלות בגלגלים”, וכי “מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך, מאיר שמעוני, טען בתגובה לדברי ראש העיר כי מבחינה חוקית ראשי הרשויות הם האחראים הישירים על השיבוץ”.
האמת ‘קצת’ שונה. מנהל המחוז גם הבהיר: “לצערי, ראש העיר העלה אי דיוקים רבים”. שזה, במילים של בית מרקחת: הוא שיקר.
4.
יפה הייתה כתבתו של יאיר שטרן במשפחה על שיעור א’ בישיבות הגדולות, כמה בחורים נרשמו לכל שיעור, אלו מסכתות תילמדנה, ומי ילמדן.
אהבתי גם את הפתיחה: “ביום ראשון השבוע יינתן האות. אלפי בחורים צעירים, נלהבים וקצת חוששים, יעשו את הצעדים הראשונים והמשמעותיים בחייהם לעבר הישיבות הגדולות.
“הם גוררים את המזוודות החדשות מלווים על ידי הוריהם הנרגשים לא פחות, ממתינים שעות ארוכות לאוטובוסים המלאים להתפקע, בתקווה שיספיקו לתפוס חדר טוב בפנימיה ומקום טוב יותר בבית המדרש”.
אלא שחסרות היו לי ברשימה המפורטת כמה ישיבות חשובות, ובראשן ‘תורה בתפארתה’, ישיבת ‘חדרה’, ‘ארחות תורה’ ועוד.
אגב, בפוניבז’, מכירים בעיתון ‘משפחה’ רק בחצי-ישיבה. “בשיעור א’ ילמדו השנה כ-170 בחורים שמחולקים לשתי קבוצות. את הקבוצה האחת ילמד ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט”א ואת הקבוצה השניה חתנו, הגאון רבי דוד לוי, כאשר באמצע השנה תתקיים רוטציה ביניהם”.
על הקבוצה השלישית, ישיבתו של הגר”ש מרקוביץ, הוציאו מהמשפחה.
5.
צריך לקרוא את עיתון יום ליום, כדי להבין שבג”צ עובד אצל ראש הממשלה ושר הביטחון, ופועל על פי הנחיותיהם.
אני, פשוט, ידעתי קצת אחרת.
הנושא: בית הכנסת ‘איילת השחר’ בגבעת זאב. השבוע, כידוע, נאטם המקום והוצאו ספרי הקודש. אז איני מצפה מיום ליום למרוד עד כדי כך ויכתוב שיש מהמתפללים מי שקיטרו על הנהגת ש”ס (קרי, השר אריה דרעי), שלא טרחה והגיעה למקום.
בטח ובטח שלא ציפיתי שידווחו כי אלי ישי הגיע להזדהות.
ובכל זאת, לדיווח כה הזוי לא ציפיתי. שימו לב: “בהתערבותו של יו”ר תנועת ש”ס, השר הרב אריה דרעי, אשר הפעיל לחץ כבד על ראש הממשלה ושר הבטחון נמנעה הריסת בית הכנסת, בג”צ הקפיא את צו ההריסה”.
נו, רק חבל שלא התערב בעת שנהרסו בתים בבית אל. מן הסתם גם אז היה בג”צ נעמד דום.
6.
מבין המנסים לתאר בטורם את התרגשותו של תלמיד הישיבה העושה את צעדיו הראשוניים השבוע, בא’ באלול, אהבתי יותר מכל את הפסקה בטורו של צבי יעקובזון מבקהילה.
“ושוב – לראות אותם עוזבים את הבית, שוכחים מהקייק ונוטשים את ה’סניקרס’, מצטיידים ב’שערי תשובה’ ו’אורחות צדיקים’ וממהרים לישיבה, ל’זמן אלול’. הרצינות המבוגרת שעל פניהם הילדותיים כשהם צועדים לתחנות האוטובוסים עם התיק המתגלגל והארשת האלולית.
“ובהם אלו שזה עתה סיימו את ה’ישיבה-קטנה’, והם כבר גדולים. רגלם תחצה את מפתן ה’ישיבה גדולה’, והעולם כולו יונח על כתפיהם, ואלו שאמרו ‘שלום’ לתלמוד-תורה בו שהו שמונה שנים ובלב מתרונן ונרגש הם חלים וזוחלים ל’ישיבה קטנה’ בה יעשו שלוש שנים. שלוש שנים של שקיעות ותפילה.
וההורים – שמנסים לצייד אותם עם כל מה שיקל עליהם, כולל תפילות ודמעות”.
זר, לא יבין זאת.
אם יש לך ילד שצועד השבוע הוא והמזוודה, הקטע האחרון ריגש אותך על בטוח.
7.
בתואר כתבת השטח הטובה ביותר זוכה השבוע זו של שלומי גיל במשפחה.
הוא התחיל את כתבתו בתחנת הדלק ‘דור אלון’ שבכביש 443, עבר במיטתו של יהודה בן מויאל שנדקר התחנה, וסר אל ביתו של הילד אוריה לוי מפסגת זאב, שנורה ברגלו. כתבת שטח מקיפה, מלאת צבע, ואותנטית. שאפו.
“השמש קפחה בעוז על מתקני ריכוז הדלק בתחנה המפורסמת הממוקמת בעלייה התלולה בואכה ירושלים”, אבל מזג האויר לא הפריע לו להגיע למקום, לשוחח עם המתדלקים, ש”עמדו ונגבו את הזיעה בעצבנות, הם הבינו היטב את החשש שמלווה את ציבור בעלי הרכבים הפוקד את התחנה בימים רגועים, שראו לנכון לחלוף על פניה ולא להיכנס לשטחה, ביום שאחרי פיגוע הדקירה”.
הוא שוחח עם יהודים, שהגיעו למקום, למרות הפיגוע שהתרחש כאן רק יום קודם.
הוא אפילו חשף, לראשונה, את אי הדיוקים בעדויות מי שנכחו במקום וסיפרו על מתדלקים שלעגו לפצוע ונמנעו מלעזור. לדברי המתדלקים, יש מצלמות אבטחה שמוכיחות ההיפך. “גם כאשר המחבל רץ ודקר את היהודי לקח לנו זמן להבין מה קורה פה בכלל… אנחנו המתדלקים לא ידענו מה מתרחש”.
סביר להניח שבעלי התחנה והמתדלקים הם האחרונים שירצו לשמוט את השטיח מתחת לרגליהם ולהרוס את פרנסתם. מצלמות האבטחה יוכיחו האם הם דיברו אמת – אם לא.
8.
את טורו של יוסי אליטוב במשפחה אהבתי לא משום שירי ההלל שהוא שר לראשל”צ, הגר”י יוסף. אלא בגלל הביקורת הכתובה בתחכום רב, מבוססת על מידע, שהוא מצליף ברב דוד סתיו.
בשכל רב הוא מקפיד לכנותו הרב דוד סתיו, אך מבין השורות, נוטל ממנו את הלגיטימציה. ככה מנהלים מאבק. לא בהטחת “אתה לא רב”, כי אם בהקפדה יתירה על תואר הרב, תוך נימוק השלילי שבפעולותיו.
שאפו.
אליטוב מתאר איך אחרי הבחירות האחרונות לרבנות הראשית נותר הרב סתיו, למעשה, ללא כל עמדות השפעה. עוד הוא מתאר איך קפץ השבוע על עגלה, שהובילו אותה נכבדים מרבני הציונות הדתית, ובראשם הרב נחום רבינוביץ, שכל אחד מהם רוצה לגייר באופן כזה או אחר.
הרב סתיו ראה כי טוב, הצטרף והתראיין.
“אז נכון שבחזית הובלת המרד ראינו השבוע שוב את דמותו המוכרת של הרב סתיו, המתנדב להוביל תקשורתית כל מהלך של אנטי הרבנות הראשית. אבל הרב סתיו אינו כאב הראש האמיתי. כאב הראש של היהדות החרדית הוא הרבה יותר גדול. אנו מדברים על הצורך להתמודד מול יהודים שקשה לערער על גדלותם התורנית”.
האם מכך ניתן להבין כי לגבי הרב סתיו, לא קשה לערער על גדלותו התורנית? יש מצב שכותב הדברים התכוון לומר זאת. אבל עשה זאת בצורה מכובדת.
ושימו לב למשפט הסיום: “ורק הרב סתיו ימשיך לשבת רגל פה רגל שם… הרב סתיו הוא אפוא המתוקשר והמתוחכם מקרב חברי הקואליציה הבלתי אפשרית הזו, אולם גדלותם התורנית של השאר עולה על זו שלו עשרת מונים”.
הרב סתיו.
ככה מנהלים מאבק.
9.
מה שרק ‘יתד נאמן’ יכול להרשות לעצמו.
בערב הבחירות לנשיאות המדינה לא נמצאו ח”כים חרדים רבים שיתמכו ברובי ריבלין לנשיאות המדינה. לכאורה, נשיא ימני, אוהד מסורת ודת, בעל מנהלת לשכה חרדית (רבקה רביץ) – מה יותר מתאים מזה?
ובכל זאת, היחיד שתמך בו בפומבי, מבין הח”כים החרדים היה יעקב ליצמן. אולי גם איציק ועקנין. אלי ישי תמך, אבל לא העז להודות בכך בפומבי קודם לפרסום התוצאות.
רבים, ואנוכי בתוכם, התקשו להבין על מה ולמה ראה הגראי”ל שטינמן שלא להורות לנציגיו לתמוך בריבלין. השבוע, כך נראה, הובן העניין. אך בקושי נמצא ת”ת חרדי שיסכים לארח את הנשיא בין כתליו, בר”ח אלול, יום פתיחת הלימודים.
זו אולי הסיבה לכך שרק יתד נאמן יכול לתקוף את הנשיא.
קבלו את הקטע מטורו ‘מקור נאמן’ של אריה זיסמן:
“כאשר ראובן ריבלין נבחר לנשיא המדינה, חשבו רבים ששמעון פרס לא יניח לו ו’יגנוב’ ממנו הלאה את כל הכותרות עקב פעילותו המדינית ומעמדו הבינלאומי. איש לא חשב שריבלין יהפוך לנשיא מדינה עם כל כך הרבה כותרות שהוא מספק מידי יום”.
“בימין טוענים כי הוא נשיא מדינה שנוי במחלוקת… בעוד השמאל מוחה לו כף. ריבלין שהצטייר כמועמד של קונצנזוס וכמי שלא יעשה שום דבר מיוחד שיזכה לגינוי, הפתיע את כולם”.
“נשיא המדינה מתבטא באופן שאפילו פרס לא העז”.
מתברר, שגם כשאומר לך על ימין שהוא שמאל, גדול בישראל רואה למרחוק.
10.
אף אחד לא ציפה שראיון עם פטרון המודיע, יעקב ליצמן, יהיה נטול כפפות ולא ישיר שירי הלל. ובכל זאת, הופתעתי לטובה.
• ראשית – למראיין נבחר העיתונאי יעקב רייניץ, ולא הכתב הפוליטי של העיתון ששימש בעבר כיועצו של ליצמן. בחירה הוגנת.
• שנית, יפה תיאר הכתב את הנעשה במשרדו של ליצמן (ההפרעות לראיון, כלשונו) בתיאור מרתק. החל מה”בוקר טוב” של ראש המטה ואיש החסד הרב חיים יוסטמן (התואר איש החסד אינו חנופה, הוא אמיתי, ממידע אישי ש.ר.), שמניח על השולחן, כמות אדירה של פניות ומכתבים… כדי שיעיין או יחתום עליהם”, שיחת הטלפון של אמיר לוי, הממונה על אגף התקציבים באוצר – “הקשרים ההדוקים של הרב ליצמן עם פקידי האוצר החלו כבר בתקופה שבה שימש כיו”ר ועדת הכספים”, כך הכתב. עקיצה לגפני…
גם ראשי עיריית קרית שמונה על הקו, מנסה להוריד את השר מדרישתו להקמת חדר מיון קדמי בעירו וסבור שבעזרת קשריו יצליח אך מתאכזב (אגב, סגן השר ליצמן, מה עם חדר מיון קדמי בעיר ביתר, רק לדוגמה?).
גם השאלות עצמן לא פוסחות על שום עניין. מההישגים הקואליציוניים של יהדות התורה ועד לאמירת השלום (אי אמירת השלום) ליאיר לפיד. “אותי חינכו שילד שמרביץ לי, משפיל אותי, שובר לי את הידיים והרגליים – אני לא חבר שלו”. וכן, אם יצביע בתקציב הבא בעד התוספת לישיבות והכוללים, “נשקול שיתוף פעולה איתו”, מבטיח ליצמן.
ואי אפשר בלי מילת ביקורת. מתפלאת עליך, יעקב רייניץ, שקנית את ה’לוקש’ בסוגיית היחסים עם יו”ר ועדת הכספים, משה גפני. זה מה שמכר לו ליצמן:
“ב”ה כולם עובדים בשיתוף פעולה מלא ורואים את ההצלחות… אני חייב לציין את שיתוף הפעולה המלא עם יו”ר ועדת הכספים ח”כ הרב משה גפני, אני עובד איתו בשיתוף פעולה מלא-מלא ואפשר לראות את התוצאות המבורכות”.
אני כל-כך אוהבת את היומונים החרדיים. הכול אצלם כל-כך ורוד.
תגובות
אין תגובות