5 דקות של מהומה החריבו אירוע מרגש בכותל

1.

בזה אחר זה התקדמו ספרי התורה אל ההיכל, אל הכותל המערבי, מלווים בתקיעות שופר ובשירת פרק תהילים. זה היה מרגש. 75 ספרי תורה שנתרמו על ידי יהודים נדיבים מכל העולם, לזכר הרוגי צוק איתן הי”ד.

תזמורת נגנה שירים מרגשים, נושאי הדברים ריגשו עד דמעות. לא בכל יום זוכים להוביל כמות כה גדולה של ספרי תורה ועוד לעילוי נשמתם של נופלים במלחמה.

משפחות הנופלים כובדו בישיבה קרוב לבימה, במרחק ראייה ושמיעה, ולצלילי השירים ולשמע תקיעות השופר – פרצו כולם בבכי של שמחה מהול בעצב.

זכיתי להשתתף בטקס המיוחד הזה, כשאני כותבת לעצמי ראשי פרקים מהמתרחש לפני, ומתכננת מה אכתוב בטור שלי הפעם, לאור המחזה.

לפתע נשמעו קריאות.

 עיני הוסטו מהבימה המקושטת ועליה תוקעי השופרות, הילדים שהוזמנו לשיר, יהורם גאון שהנחה את הטקס, ויונתן רזאל ששר ‘אם אשכחך ירושלים’ בקול נוגה – לעבר הקהל האחר, זה שלא נגלה לפני קודם לכן.

“הבטיחו לנו שנכנס!”- זעקו הקולות, “ובסוף אנחנו מורחקים מהטקס, כאילו לא הגענו מנתניה בשני אוטובוסים במיוחד לשם כך”.

מהומה בכותל המערבי והפעם לא מצד הערבים שמרבים להתסיס ולחבל בשמחת האתר, אלא מצד אורחים שהוזמנו למקום ובאמצע טקס מפעים במיוחד.

עוד חמש דקות חלפו והקריאות נדמו. האנשים, רובם ככולם, נכנסו פנימה והעיניים הופנו שנית לעבר הבימה.

ספרי הקודש כבר  עמדו על הבימה והרעידו את הלב והטקס המשיך עם שירים, עם פסוקים שהוקראו, ועם דברים שנשאו נשיא המדינה, יו”ר יד לבנים, ועוד אישים חשובים.

שבתי הביתה בשעת ליל מאוחרת מאוד.

‘מיד בבוקר אתיישב על הטור הזה’, אמרתי לעצמי וזאת עשיתי.

ברגש רב התיישבתי לכתוב את התרגשותי מהטקס.

אלא שטלפון שקיבלתי מחברה עצר אותי:

‘מה קרה בטקס שהשתתפת בו?’ -שאלה אותי, ‘הבנתי שהיו שם צעקות, מריבות, כמעט חילופי מהלומות, אנשים נשארו בחוץ, חוצפה, נבזות. איזה ארגון?’

ניסיתי להסביר לחברתי שהייתי מספר מטרים ליד המהומה, נכון שהיא לא הייתה נעימה, אבל היא ערכה דקות ספורות בלבד, לעומת הטקס שערך למעלה משעתיים. ראיתי שהתחוללה המהומה, ראיתי גם שראשי הזועמים התרככו.

ניסיתי להסביר לה שסך הכול הטקס היה מיוחד במינו, הנשיא דיבר דברים של טעם, יו”ר יד לבנים מר אלי בן שם ריגש בדבריו, מקהלת הילדים הייתה מוצלחת, שירתו של החזן הצבאי הראשי ומקהלת הרבנות הצבאית הפליאו בשירתם, מחיאות הכפיים היו מרנינות, הדמעות של כולם היו אמתיות.

ניסיתי להסביר זאת לחברתי, אבל נתקלתי בחומה בצורה.

אמצעי התקשורת השונים העבירו את הטקס במילים: ‘מהומה בטקס!’ או: ‘חלופי מהלומות בטקס הכנסת ספרי התורה בכותל המערבי!’

ראו מה יכולות לעשות 5 דקות של רעש, של בלגן, של תגרות וצעקות, להחריב שעות תמימות של תום ויופי, רגש ואחדות.

נכון שצריך למנוע התפרעויות, התכתשויות, התנהגויות מבישות, בפרט שאלו קשורות למצב רוחם של משפחות שכולות, הנע כמטוטלת בכל עת כזו, בין שמחה לבין צער, אבל כשהן קורות כדאי היה שנדע לפחות אנחנו לעשות הפרדה מליאה.

ליהנות מדברים יפים שקורים סביבנו, להודות על מה שאנחנו כן מקבלים, להיות אסירי תודה לאלו שעושים עבורנו משהו, ולקבל גם את המעט שלא נעשה ברוח נינוחה.

2.

ילדי החופש הגדול קרוצים מזן מיוחד. הם מקבלים בלי סוף ואף פעם אינם שבעים.

משפטים מסוג: ‘החופש נגמר ולא עשינו שום דבר!’ יכולים להרתיח כל אימא אוהבת, שנתנה את כל כולה למען החופש הענק. שאין לו סוף ורע.

משפטים אלו מחבלים בכל כרם שנטענו בעת החופשה, בכל נסיעה שנסענו, בכל מסיבה שערכנו, בכל רגע שהעברנו בחברת ילדינו.

לא יעזור שתקראו ותאמרו: “ילדים, קיבלתם, הלכתם, קניתי לכם, טיילתם, ביקרתם..”.

לא יעזור. הם לא קיבלו כלום וזהו.

ילדי החופש הגדול מומחים בלשכוח דברים שקרו אך אתמול, הם מומחים בלטפח נקיפות מצפון אצל ההורים, והעיקר בקיאים בתורת ראיית המצומצם: הם תמיד יראו את המעט שלא נעשה, הם יצביעו עליו כאילו הוא הכול – וימחקו כליל את מה שכן קרה ובידיעת כולם.

3.

ואולי לא הם, כי אם אנחנו אלו שרואים את ילדי החופש הגדול ככאלו?

אולי הם כן רואים את מה שנעשה ואל לנו לשים לב להערותיהם, שהן בסך הכול מספר משפטים שאמנם נאמרים ומרגיזים ומתסיסים, וגורמים לנו להסתער ולהשיב מכה אחת אפיים.

אבל בינינו, מה משפטים אלו לעומת עשרות הפעמים שבהן עזרו כל כך יפה, התחשבו, מיהרו לשליחויות? ואפילו התנפלו עלינו כך פתאום בנשיקה וחיבוק: אימא, תודה על הטיול המקסים!

4.

בכל תחום בחיינו טוב נעשה אם נצליח ונדע איך לראות את הכלל כעיקר ולא לשים את הטפל מול עינינו, לכלות בו את כל זעמנו ולתלות בו את כל צרותינו.