קולנוע חרדי? שוב, מאוחר מידי

ידידי הסוציולוג פרו’ ע.א. תהית לא אחת מה ההבדל בין הטלפון הכשר של ‘רמי לוי’, לטלפון הכשר של וועדת הרבנים, ובכלל מה הוא הרקע לפולמוס המתנהל סביב הסוגיא בחודשים האחרונים ברחוב החרדי. ובכן אגלה לך, כהקדמה כללית, כי החברה החרדית, מתמודדת עם התפתחות הטכנולוגיה ומהפכת המידע בדרכה שלה, או במילים מדוייקות יותר: נכון, אך מעט מידי ומאוחר מידי.

הטלפון הסלולרי מבית הדור השלישי שהיה עם ראשית המילניום למוצר צריכה המוני, הגיע גם אל החברה החרדית שהתקשתה להתמודד אתו. שפע הפונקציות, וההצעה להתכתבות עם אין ספור ערוצים אטרקטיביים במחיר זעום הפחידו בצדק, את עסקני התקשורת החרדיים ואלו בחרו לייצר טלפון שמנותק יהיה מכל אפשרות של גלישה כמו גם שליחת הודעות ודוא”ל.

רק שכמו שאמר פעם מדען המחשב אלן קיי ‘טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה פה כשנולדת’, העולם לא עוצר מלכת, וההתנהלות בתוכו ומולו מחייבת הסתגלות. המאבק כנגד הקידמה, המודרנה, ומהפכת המידע נדון לכישלון. לא קיימת חברה נורמטיבית שהצליחה להותיר את חבריה מחוץ לציוויליזציה – זאת אם נתעלם כמובן מכת האמיש הסהרורית.

מהבחינה הזו, המלחמה בטלפון הסלולרי לא היתה שונה. הצעירים החרדיים, הבינו במהירות, כי לא ניתן להתנהל בעולם המודרני ללא פונקציית ההודעות והדוא”ל, ורכשו במקביל לטלפון הכשר, מכשיר נוסף המאפשר להם לקיים אינטראקציה עם העולם המודרני. בתחילה התאפיינה התנהגותם של צעירים אלו בביישנות או אפילו בהתגוננות. מאוחר יותר, קיבל הטלפון ה’לא כשר’ תקן נורמטיבי בחלקים לא מבוטלים של המגזר.

עסקני התקשורת הבינו, שהמלחמה בטלפונים המתקדמים אבודה. לא תרמה לכך גם סדרת התמונות של עוזרי הרבנים, משמשיהם של ‘גדולי הדור’, המחזיקים ברשותם ללא מבוכה מכשירים מתקדמים מסוג iPhone 5S 16GB במחיר 3,799 שקלים בלבד. לא תרמו לכך גם השמועות על ‘דילים’ ועסקאות המתקיימות עם חצרות וגופים מסויימים בתחום התקשורת. העסקנים תפסו כי הזמן הנכון להכשרת טלפונים כשרים עם הודעות sms ודוא”ל הגיע.

אלא שהיה זה מעט מידי ומאוחר מידי. חלק ניכר, אם לא רוב הנזקקים למכשירים העדכניים, החליפו את חבילות התקשורת שלהם לעיסקאות שלא כוללות ‘מכשירים כשרים’, והטלפונים החכמים, אם כי גם הכשרים, הגיעו אליהם אחרי שהחולה נפח את נשמתו.

יש עולם מחוץ לכותרת הראשית של ‘יתד נאמן’

אלא שגם אם פרשיית הטלפונים הוחמצה – סוגיית האינטרנט, וסרטי הקולנוע עדיין לפנינו. במאמר מצויין שפרסם סוציולוג ישראלי מוכר הוא מתאר את החיים עם אינטרנט וכמעט ללא כלי עזר נוספים בעוד עשרים שנים בלבד. בתקופה הזו, הטלוויזיה תיעלם, הספרים יהיו לאלקטרוניים וגם נערים בגיל 10 יתנהלו באמצעות הרשת המקוונת, שלא לדבר על גילאים מאוחרים יותר. האם יהיה לאותם ילדים כלי כשר, נקי, מבוקר ועדיין רלוונטי?

‘בכל דרכיך דעהו’ אומר שלמה המלך, והרש”ר הירש התרשם מכך שעל האדם למצא את דרכו לה’ בכל הכלים המודרניים שעומדים לרשותו. אל לו להפנות עורף למדע, לאמנות, ולתרבות שמחוץ לארבע אמותיו, אדרבה עליו להתבונן בהם בעיניים של יהודי מאמין. האם עולם הקולנוע, האמנות, והספרות יוצא מכלל הקונספציה הזו?

האם הצעירים החרדים החשופים היום במרחק של לחיצת כפתור מערוצי הקלנוע והטלויזיה לא ראויים ליצירות אמנות יהודיות משובחות, שאינם בהכרח המחזמר האחרון פרי יצירתן בנות הסמינר המקומי? האם ספריהם של ז’ול ורן, ויקטור, הוגו, ארתור קונן דויל, אלכסנדר דיומא, ריידר הגרד, ומרק טווין אינם מספיק כשרים לילדינו? מדוע עלינו להיחשף להררי ספרות הזבל של הקומיקס החרדי הנמוך כל כך עם התמונות הגרוטסקיות של ה’חרדי’ עם הפיאות הגדולות וה’רשע’ עם הפרצוף הדמוני?

הספרות, האמנות, הקלנוע, התיאטרון, התקשורת, והאינטרנט כבר כאן. ניחוחותיהם מקיפים אותנו ומחנינו שיכור מאידיהם, השאלה היא רק האם נפתח להם דלת, נכבוש להם אפיק נכון, או שנמתין בסבלנות עד שיציפו אותנו.

איך [לא] מנחמים. ראובן יושב שבעה על מות אשתו, אשת נעוריו, וליבו כבד עליו. בין המנחמים, מכר, לא קרוב מאד, שאיבד זה מכבר גם כן את רעייתו והוא מבקש בכל ליבו לנחם את ראובן, לתרום לו מנסיונו, ולייצר חיבור בין הכאבים של שניהם. ליבו נקי, וכוונתו טובה. רק שמרוב טוב גרם לשברון לב לאבל הפצוע שרק ביקש לקבל מעט נוחם. וכבר נוכחתי ב’שבעה’ שכזו כאשר אותו מכר שח לאבל:

‘אני איבדתי גם כן את אשת נעורי, את רבקה, אתה זוכר. אני אומר, אשה ראשונה, זה דבר אחר. אי אפשר להתאושש מזה. זה נשאר איתך’.

האבל, ראש כולל מוכר ותלמיד חכם, נאנח ואמר: ‘נו, נקווה שהקב”ה יתן לי כח, מה נותר לעשות’, אלא שאז שיסע אותו השוטה ואמר ‘לא, אשה ראשונה זה משהו אחר, זה לא מרפה’. הוא הוסיף כי כבר חלפו 12 שנים מאז מות אשת נעוריו והוא עדיין לא ‘מצליח לצאת מזה’ כהגדרתו. הרב האבל פרץ בבכי והאלמן, חש שליבו טוב עליו. הוא ניחם.

ניחם את עצמו.