חושבים שאתם מכירים את ‘מעשה בחמישה בלונים’? קראו שוב

בכל פעם שאני פותח את ספר הילדים המתוק “מעשה בחמישה בלונים”, אני שואל את עצמי מה סוד הקסם שלו, או אולי מה סוד הקסם של הגיל הזה שיכול להתמוגג כל כך הרבה פעמים מחוויה צרופה של אובדן מוחלט ונחמה חלקית. מכיוון שבטכניקת סיפור מיוחדת שפיתחתי עם השנים אני רק מתחיל את המשפט וביתי המקסימה ממשיכה אותו בעצמה, בעל פה כמובן. נותר לי זמן פנוי למחשבות על הסיפור לילדים הזה, שהיה פתאם רלוונטי הרבה יותר בעבורנו, המבוגרים.

אז כך: “אמא של רותי הביאה מתנה, שמחה וששון, לכל ילד בלון, לאורי בלון ירוק, לרון בלון צהוב, לרותי בלון כחול, לסיגלית בלון סגול, ולאלון בלון אדום, כל הילדים וכל הבלונים יצאו לטיול”.

הסיפור כסיפור ילדים מנותק לחלוטין כנראה מעולמם של המבוגרים, אחרת לא מובן איך האירוע הזה עובר בשתיקה, איך רותי הבת מקבלת בלון עם צבע ‘של בנים’ כחול, בעוד אלון הבן נהנה עם בלום אדום? איך בכלל מחלקים דברים וכולם שמחים בהם ללא “למה הוא קיבל כזה ואני רק כזה”?   הסיפור הזה צריך להדליק נורה אדומה אצל ההורים של גיבורי הסיפור: חבורת הילדים הזו נידונה ככל הנראה לחיים של ניצול ופספוס, אם כל אחד מהם מסוגל לשמוח בדיוק במה שניתן לו …

החיים כמשאב

התובנה הראשונה שעולה מהסיפור היא על בלון כמטפורה לחיים או החיים כמשאב, חבורה עליזה של ילדים יצאה לדרך עם משאב זהה, בלון. אומנם בצבע שונה אבל בלון. המעניין הוא שכל אחד מהילדים מימש את המשאב באופן שונה, העליז מכולם כמובן הוא אורי “אורי שמח, רץ וקפץ, זרק את הבלון הירוק  למעלה למעלה, זרק ותפס, זרק ותפס, נפל הבלון הירוק על שיח וורדים ונדקר-ופתאום בום טראח, מה קרה? הבלון התפוצץ הבלון נקרע,אל תצטער אורי…..

אורי למעשה מקבל משאב ומיד מממש אותו, הוא מסתפק בו כפי שהוא, בגודלו המדויק. הוא לא שומר אותו לאחר כך, ולא חושש כל כך לעתידו. הוא פשוט משחק זורק ונהנה ממנו כל רגע. דא עקא  שהעולם מלא בסיכונים, הבלון, כמעט כצפוי, אכן נתקל בקוץ ומתפוצץ, ראשון לפני כולם.

אורי יזכור חוויה יפה שנמוגה במהירות. המעניין הוא שחברו אלון גם שיחק עם הבלון, בדרך מבוקרת יותר, הוא נהנה אבל לא מיצה, הוא לא רץ וקפץ וזרק את הבלון. הוא פשוט החזיק אותו. אלא שגם לשימוש המבוקר יש סוף כמו לכול חוויה בחיינו, והרוח שחטפה לאלון את הבלון דאגה להזכיר לכולנו את הכלל הזה.

מי משני הילדים נבון יותר? ישפוט הקורא או הקוראת.

מצויינות בלתי מבוקרת

הילד השני בסיפור הוא רון, “פגשו הילדים את אבא של רון, שמח רון ואמר, אבא – נפח לי את הבלון הצהוב, שיהיה גדול כמו הראש שלך, גדול כמו השמש, אבא ניפח את הבלון ניפח וניפח ופתאום בום טראח מה קרה הבלון התפוצץ הבלון נקרע”.

גם כאן ישנם שני רבדים, הכמיהה התמידית שלנו ל- לגדול יותר, לחזק יותר, ולהרבה יותר מכשילה אותנו. כמה פעמים איבדנו הכול רק בשביל דמיון על עוד קצת? לא לחינם אמרו כי אויבו הגדול של ה’טוב’, הוא ה’טוב ביותר’…

אבל הדבר היותר משמעותי הוא ההקשר. חווית האובדן פוגשת את רון בעיצומו של מפגש עם אבא. ואני מבקש להחליף את הזווית, להתבונן על האחריות שלנו כהורים, על המתח הבלתי פוסק הזה בין הדחיפה למצוינות, למימוש, להתפתחות, לבין הפרופורציה, הריאליות, האחריות. כמה פעמים אנחנו דוחפים את הילדים שלנו לנפח את הבלונים שלהם יותר גדול, יותר חזק, יותר ויותר עד שהפיצוץ הבלתי נמנע מגיע?

זה סופו של כל בלון. האמנם?

“אל תצטער רוני רון זה סופו של כל בלון” ופתאום ברכת התנחומים הזו נשמעת פחות אמינה, נכון אנחנו נוטים להצדיק את המחדלים שלנו, לא הפעם. יש בלונים שלא אמורים היו להתפוצץ, בוודאי לא בגללנו…

“פגשו הילדים את מיצי חתולתה של סיגלית, התכופפה סיגלית ורצתה ללטף את מיצי, חטפה מיצי את הבלון מידיה של מיצי, גלגלה ותפסה, גלגלה ותפסה,שרטה מיצי את הבלון בציפורניה,ופתאום בום טראח……”

הסאגה הזו היא הסאגה המורכבת ביותר, באופן מעשי בכל פעם מחדש הבת שלי מחטיפה מכות רצח לחתולה הסוררת, על הדף, ומאיימת עליה בעונשים איומים ונוראים (בתפקיד המוציא לפועל נמצא כמובן עבדכם הנאמן..) באופן פילוסופי הגותי, השורה הזו מהרהרת אותי יותר מכול.

לילדים האחרים החתולה לא שרטה את הבלון, פשוט לא היה להם חתולה. המחשבות הללו על המחיר הבלתי נמנע שנובע דווקא מקירבה, שאלת הכדאיות עליה מרמז הסיפור: לפעמים אנחנו מקבלים את המכה ממי שהכי קרוב אלינו, הילדים למשל. האם זה בגלל שהם שונאים או שעלינו הם כועסים במיוחד? לא. הסיבה פשוטה יותר. כשילד מתפרץ נח לו להכות את מי שקרוב ביותר… זה הכול .

לחלק את הבלון, בורגנים

ורותי, רותי זו כבר טרגדיה ממש.

“פחדה רותי שגם הבלון שלה יתפוצץ, חבקה רותי את הבלון הכחול כמו שמחבקים בובה, כמו שמחבקים את אמא, ופתאום בום טראח ,,,,,,”

כאן זו טרגדיה, ולצערנו גם כה מוכרת: הפחד לאבד אנשים, והוא בתנועה מעגלית מבריח אותם מאתנו. כמה פעמים פחדנו להחמיץ חוויה, ודווקא הפחד הזה הפך אותה לבלתי מסעירה? כמה פעמים חששנו לחלוק משהו היקר לנו, ושמרנו אותו רק בשבילינו עד שהוא איבד כל ערך, עד שהוא התפוצץ? כמה בלונים התפוצצו לנו בחיים ברוב שפחדנו לאבד אותם, בגלל שפחדנו לחלוק לשתף להתפתח?

 “נשאר רק בלון אחד, בלון אדום הבלון של אלון, חטפה הרוח את הבלון והעיפה אותו למעלה למעלה, עד לעננים”.

אלון הוא האיש הסטנדרטי, הזהיר הממוצע, הבורגני. נכון, גם לו נגמר בסוף, וגם אי אפשר להגיד שהוא ממש נהנה עם הבלון, ומכל מקום דפוס הפעולה הנורמטיבי שלו הותירה אותו כבעל המשאבים לזמן הרב ביותר. עניין של העדפה אישית.

“עמדו הילדים נפנפו ידיים וקראו בקול אל השמיים ,שלום שלום בלון אדום.

“מדבר אחד אפשר להתרשם אצל אלון ואצל הילדים בכלל. הם למדו מהניסיון של אחרים, ובפרידה מהבלון של אלון הבינו ש’ככה זה בטבע’, אלון לא בכה, לא התפלא, וגם לא התאבל. הוא פשוט נפרד בהבנה, בפריסת שלום בוגרת, מתוך הבנה אמיתית ש”זה סופו של כל בלון”.

הלוואי עלינו.